השופט יוסף אלרון. דומיננטיות יוצאת דופן בפסיקה הפלילית / צילום: שלומי יוסף
העונש "מקל עם המשיבים יתר על המידה, באופן חריג וקיצוני", כתב בפברואר שופט העליון יוסף אלרון בהתייחסו לגזר הדין שקיבלו האחים חמזה ונאיף דחלה, שהורשעו בסחיטה ואיומים בפרשת פרוטקשן של עשרות אלפי שקלים ביישוב טורעאן. שופטת המחוזי בנוף הגליל יפעת שיטרית גזרה עליהם 36 ו־31 חודשי מאסר. אלא שאלרון קיבל את ערעור המדינה ודן אותם ללא פחות משבע ושש שנות שנות מאסר בפועל. "המשיבים לא בחלו בתוכן האיומים ומעשי הסחיטה, בעודם מתנהלים בכוחניות ובבריונות, משל היו 'אדוני הארץ'", תיאר אלרון בציוריות.
● איך להוציא 400 מיליון דולר ממיליארדר? להשתמש בשם משפחה מיוחס
● ראיון | יזם אימפריית היהלומים הבינלאומית הפך למשקיע אנג'ל בשנות ה-90 לחייו
● פודקאסט | "בעתיד נוכל לראות נחילי מיירטים שידעו לפעול כקבוצה בזכות AI"
כמה ימים קודם לכן החמיר אלרון את עונשו של דניאל בן־אבו, שדקר את החבר לשעבר של חברתו לשעבר והותיר אותו נכה המתקיים מקצבה. שופט המחוזי בירושלים רמי רובין גזר עליו 32 חודשי מאסר - עונש אשר "רחוק עד מאוד מלתת ביטוי הולם לחומרת מעשיו ולהשלכותיהם, ובפרט נוכח הפגיעה הקשה שנגרמה למתלונן", כתב אלרון. "ניתן רק לדמיין את רגעי האימה מעיניו של המתלונן ואת חרדת המוות שאחזה בו, עת נס על נפשו מפני המשיב, אשר לא הרפה ממנו והמשיך לרדוף אחריו". העונש שגזר עליו הוא חמש שנות מאסר.
במקרה הראשון אלרון, בהסכמת השופטים אלכס שטיין וחאלד כבוב, החמיר את העונש פי 2.3, התערבות נדירה בהיקפה. במקרה השני העונש שגזר, הפעם בהסכמת השופט שטיין והשופטת רות רונן, היה גבוה ב-88%.
אין זה מקרה שאת שני פסקי הדין הללו כתב אלרון. לפני שהצטרף באוקטובר 2017 לבית המשפט העליון, הוא היה שופט ונשיא המחוזי בחיפה ודן במאות תיקי פשע חמור. מאז פרישתו של השופט ג'ורג' קרא במאי 2022 הוא הפליליסט המוביל בעליון, ובשנים האחרונות עומד בראש רבים מהרכבי הערעורים בתחום. תפיסתו ברורה: יש להחמיר בענישה, במיוחד בעבירות שהפכו למכת מדינה, כמו נשק ודמי חסות.
ומשום שהוא מוביל את רוב הכרעות התיקים הפליליים בעליון, נדמה שהוא גם האחראי במידה רבה לשינוי המגמה שחל בבית המשפט לעומת העשור שעבר. באותן שנים ניתן היה לדבר על פחות החמרה ואולי אפילו על הקלה מסוימת במדיניות הענישה. זאת בין השאר בעקבות ועדת דורנר, שהמליצה להתמקד בהרחבת חלופות מאסר, שיקום בקהילה והפחתת השימוש בעונשי מאסר. "מרבית המחקרים שבחנו סוגיה זו לא מצאו קשר בין החמרה ברמות הענישה לבין קידום הרתעה אישית או כללית", כתבה הוועדה, בראשות השופטת בדימוס דליה דורנר, שהגישה את המלצותיה ב־2015.
האם השנים האחרונות הן אכן עדות להחמרה מחודשת ואף רבה מכפי שהייתה בעבר? גלובס צלל ל־450 פסקי דין כדי להבין אם מדובר במגמה מובהקת ומה צפוי לבית המשפט העליון עם פרישתו של אלרון בחודש הבא.
מגמה ברורה ששותפים לה כל השופטים
הבדיקה כללה את פסקי הדין בערעורים על הענישה ברבעון הראשון של 2015, של 2020 ושל 2025 (כ־150 פסקי דין בכל אחד מהרבעונים). התוצאות ברורות: ב־2020 התקבלו פחות ערעורים של המדינה מאשר ב־2015, ואילו ב־2025 - השיעור גבוה בהרבה. במקביל נרשמה ירידה (לא חדה אך מתמדת) במספר ערעורי הנאשמים שהתקבלו. הדבר מלמד כי בדרך כלל בתי המשפט המחוזיים מאמצים את מדיניות העליון, וכי הפרקליטות מבקשת ומקבלת עונשים חמורים יותר; כאשר יש סטייה לקולה - העליון מתערב הרבה יותר. ההחמרה הממוצעת (מספר החודשים שנוספו לעונשי המאסר בחלוקה למספר פסקי הדין) גם היא גבוהה משמעותית.
לפני עשר שנים קיבל בית המשפט העליון 75% מערעורי המדינה והחמיר את הענישה ב־39% בממוצע; לפני חמש שנים התקבלו רק 38% מערעורי המדינה והעונשים הוחמרו בממוצע ב־42%; ואילו ברבעון הראשון השנה התקבלו 89% מערעורי המדינה והענישה הוחמרה ב־51% בממוצע. מן הצד השני, ערעורי הנאשמים - 30% מהם התקבלו ב־2015, 28% ב־2020 ורק 27% השנה.
במילים אחרות: השנה התקבלו כמעט פי 2.5 ערעורים של המדינה לעומת 2020. אלרון ישב בהרכב בעשרה מבין 15 פסקי הדין המחמירים וכתב את חוות הדעת העיקרית בארבעה מהם. שטיין, המסתמן כפליליסט הבולט הבא לצד כבוב, כתב את חוות הדעת העיקרית בחמישה ערעורים. יש בכך כדי לרמז מה עשוי לקרות אחרי פרישתו של אלרון ב־20 בספטמבר. אם שטיין יהיה הפליליסט המוביל - מגמת ההחמרה צפויה להימשך. לגבי כבוב התמונה מורכבת יותר: כשופט מחוזי הוא נודע כמחמיר, אך בעליון הוא מגלה לעיתים פן מקל.
לצד זאת חשוב לציין כי למגמת ההחמרה שותפים כמעט כל שופטי בית המשפט העליון. ב־15 פסקי הדין השנה השתתפו גם המשנה לנשיא נעם סולברג והשופטים דפנה ברק־ארז, דוד מינץ, יעל וילנר, עופר גרוסקופף, יחיאל כשר ורות רונן - סך הכול עשרה מבין 12 השופטים המכהנים כיום. כל פסקי הדין ניתנו פה אחד, בלי הבחנה בין "שמרנים" ל"ליברלים".
בשנת 2020 התקבלו שמונה מערעורי המדינה על קולת העונש. השופט קרא כתב שלוש מחוות הדעת העיקריות, וכמוהו אלרון; את השתיים האחרות כתבו וילנר ושטיין. אז הצטרפו אליהם חנן מלצר, ניל הנדל, יצחק עמית, סולברג, מני מזוז, גרוסקופף והנשיאה אסתר חיות - 11 מתוך 15 שופטי העליון.
בשנת 2015 התקבלו 20 ערעורים של המדינה על קולת העונש. השופט הדומיננטי היה אליקים רובינשטיין, אשר כתב שבע מחוות הדעת העיקריות. עוזי פוגלמן כתב חמש, והשאר התחלקו בצורה שווה למדי בין חיות, הנדל, עמית, צבי זילברטל, מזוז, סלים ג'ובראן וברק־ארז. גם אז הייתה אחידות דעים: 13 מבין 15 שופטי העליון חתמו על פסקי הדין המחמירים.
"שינוי משמעותי מאז שההרכב התחלף"
"יש אינדיקציות רבות למגמה כללית של החמרה בענישה בארבע השנים האחרונות", אומר פרופ' אורן גזל־אייל, סגן נשיא אוניברסיטת חיפה, סגן יו"ר הוועדה למניעת הרשעות שווא ומומחה בולט בתחום הפלילי, שהיה חבר בוועדת דורנר. "לאחר שפורסם בשנת 2015 דוח ועדת דורנר, שמתח ביקורת על ההחמרה בענישה, ניתן היה לראות ירידה במספר האסירים. בתי המשפט, בעיקר בערכאות הנמוכות, התייחסו ברצינות לדוח, שהמליץ לצמצם את השימוש בכליאה, ונראתה ירידה בהיקף השימוש במאסרים".
גזל־אייל מזכיר גם את פסק דינו של בג"ץ בשנת 2017, שבו נקבע ששטח המחיה המינימלי לאסיר צריך להיות שלושה מ"ר בתוך תשעה חודשים ו־4.5 מ"ר בתוך שנה וחצי. שמונה שנים מאוחר יותר, המדינה לא קרובה לעמוד בהוראת בג"ץ. המדינה ביקשה עוד ועוד דחיות וארכות, ומלצר אף ציין באחת מהחלטותיו כי ייתכן שלאסירים תהיה בקרוב עילה לתבוע את המדינה על מצבם. אלא שנראה שאיש אינו דוחק במדינה. מאז תחילת המלחמה המשבר חמור במיוחד, עם תפוסה של 150% בבתי הכלא ואלפי אסירים שישנים על הרצפה.
"שופטים שייחסו חשיבות רבה יותר לזכויות אסירים התחלפו בשופטים שמאמינים שהחמרה בענישה מקדמת את המלחמה בפשיעה. מאז שההרכב התחלף ניכר שינוי משמעותי בגישה של בית המשפט העליון, שמשפיע כמובן על גזירת הדין בערכאות הנמוכות יותר. יותר ויותר גזרי דין של העליון קובעים שיש לקבוע רף ענישה חמור יותר בעבירות שונות, ואין כמעט החלטות שקובעות שראוי להפחית בחומרת העונש".
"זו השקפת העולם שלהם. זו כמעט אמונה דתית מבחינתם, ועם זה אי אפשר להתווכח", אומר משפטן בכיר על אלרון ושטיין. "אלרון ניצל את הרפורמה בעבירות המתה (שקבעה סוגים שונים של המתה ולצדם מנעד של ענישה - א"ל) כדי להוביל לשינוי דרמטי והחמרה מאוד משמעותית".
אלרון אומר בכמה מפסקי הדין שלו שמדובר במכות מדינה שצריך להיאבק בהן באמצעות החמרה בענישה.
"יש הרבה מחקרים שמלמדים שהענישה לא מרתיעה. גם הכנסת קבעה בתיקון 113 לחוק העונשין (שעניינו הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה - א"ל) שהמגמה המרכזית בענישה היא גמול על העבירה ולא הרתעה. בית המשפט העליון מתעלם מזה. לציבור יותר קל לתפוס עונש כהרתעה מאשר כגמול, והוא תמיד רוצה עונשים יותר חמורים. חוץ מזה, מי אמר שעבירה כלשהי היא מכת מדינה? בדקתם את זה?".
לדבריו, ההחמרה הנוכחית היא תגובת נגד להקלה של העשור שעבר, ולכך נוספו העלייה בפשיעה בחברה הערבית והמלחמה. "בפסיכולוגיה בגרוש ניתן לומר ששערותינו פחות סומרות כאשר אנחנו שומעים שהמדינה פוגעת בבני אדם".
"השכיחות של עבירות מסוימות חייבה מענה אחר"
גורם משפטי בכיר דוחה את הביקורת ואומר שההחמרה בענישה היא מחויבת המציאות ומשיגה תוצאות. "השכיחות של עבירות מסוימות - והדוגמאות הבולטות ביותר הן נשק ודמי חסות - חייבה מענה עונשי אחר. משפחות פשע משתוללות בכל הארץ, לא מצליחים להתמודד עם הפשיעה במגזר הערבי. זו מציאות הזויה ואי אפשר לתת עונשים של פעם. איכות החיים והביטחון האישי התערערו בצורה יוצאת דופן, וזה מחייב את בית המשפט העליון להתוות ענישה אחרת".
הבכיר דוחה את הטענה שלפיה ענישה מחמירה אינה מרתיעה. הוא מביא כדוגמה את הסחר בנשים ואומר כי לאחר שבתי המשפט החלו לגזור עונשי מאסר דו־ספרתיים על עבירה זו - התופעה נבלמה באופן מיידי. לדעתו, כעת ניתן לראות גם את השלכות החמרת הענישה בעבירות נשק: "יש המון נשק בשטח, אבל אנשים יותר נרתעים מלהשתמש בו".
קשה לדעת אם תהיה השלכה דומה להחמרת הענישה בתחום הפרוטקשן, שעליה הורה אלרון בעניין דחלה. אבל הבכיר טוען שאין מנוס: "איך אפשר לתת היום עונשים שנתנו פעם לעבריינים קטנים? היום משפחות פשע שולטות. עסקים לא יכולים לזוז, מכרזים של משרד הביטחון - של משרד הביטחון! - לא יכולים להתנהל. פעם היינו שומעים על משפחת פשע אחת או שתיים. היום צצים שמות של כל מיני משפחות והמשטרה לא מצליחה להתמודד איתן".
בתשובה לשאלה אם העליון לא חורג מהגבולות שהתוותה הכנסת, הבכיר רומז שלעיתים אכן מדובר בגמול על העבירה: "כשאתה יושב ובוחן את המכלול, אתה רואה דברים שבהם אי אפשר שלא להחמיר בענישה. עובד בבית אבות שלוקח חומר ניקוי ותוקף זקן נכה בחלציו - נראה לך ששנת מאסר זה עונש מספק?".
התיקון שהשיג את המטרה ההפוכה
עו"ד אורי קורב מכיר היטב את המשפט הפלילי משני צידי המתרס, כמי שהיה מנהל המחלקה הפלילית בפרקליטות מחוז ירושלים (והתובע במשפט אולמרט) וכיום שותף בכיר במשרד בן צור קורב. לדבריו, "בית המשפט העליון צודק כשהוא רואה את עצמו כמי שאמור להוביל את נושא הענישה הראויה ולהגן על החברה מפני התנהגות עבריינית. אולם ככלל הענישה המחמירה משקפת מערכת משפטית המעדיפה גישה נוקשה, תוך התעלמות מהמחקרים המעידים שאין קשר בין ענישה מחמירה להרתעה".
לדעת קורב, "ענישה מחמירה ככלל מוצדקת וראויה במקרים שבהם מדובר בארגוני פשיעה מאורגנים ומסוכנים, שכן היא משמשת ככלי עיקרי במאבק נגד פעילות פלילית המאיימת על ביטחון הציבור ושלמות החברה. גם במקרים של רדציביזם (עבריינות חוזרת - א"ל) יש מקום לשימוש בענישה מחמירה, בשל הצורך להגן על החברה, ובמקרים כאלה בהחלט לעקרון הגמול יש משקל רב יותר.
"הענישה המחמירה היא אחד הכלים המרכזיים שיכולים לשבור את שרשרת הפשיעה, הן במונחי הרתעה והן במונחי הרחקה מהחברה". אבל ככלל, הוא טוען, "צריך לחזור לעקרונות הישנים של ענישה אינדיבידואלית, תוך מתן משקל רב יותר לעקרון השיקום".
תיקון 113, מראשית העשור הקודם, נתפס כאחת הרפורמות החשובות ביותר בדיני העונשין בישראל. אך כבר בזמנו עלו חששות שהוא יביא להחמרת הענישה. "החוק התיימר להוביל למהפכה בתחום הענישה תוך מתן מעמד בכורה לעקרון הגמול, אבל נכשל כישלון חרוץ", אומר קורב.
"בית המשפט משתמש במונחים כמו 'מכת מדינה' כדי להצדיק את ההחמרה בענישה. ומתי אין מכת מדינה? סמים, תעבורה, אלימות, עבירות רכוש, העלמת מס? לעיתים נדמה שהעובדה שהעליון מנותק מההוויה בתיק הספציפי, בניגוד לערכאה הראשונה שפוגשת את הנאשם ואת העדים לעונש, משפיעה אף היא על חומרת הענישה".
סנגור בכיר אחר מצטרף לביקורת על תיקון 113 ומדגים עד כמה השימוש בו יכול להיות בעייתי. "קשישה בת 70 פותחת את הדלת, מישהו נכנס, מתנפל עליה, מכה אותה ותולש לה מהצוואר שרשראות. העונש המרבי הוא 14 שנות מאסר. מה המתחם שהיית נותן?"
שש־שמונה שנות מאסר.
"עכשיו אוסיף לך את זה שהתוקף הוא בכלל אישה, בת 65, דרת רחוב, תשושת נפש. הפרקליטות סגרה איתה על שישה חודשי עבודות שירות. אתה רואה את הפער בין התיאוריה למציאות, ולכן המתחמים הם ישראבלוף אחד גדול".
אחראי לכמחצית מפסקי הדין הפליליים
הדומיננטיות של השופט יוסף אלרון בפסיקה הפלילית יוצאת דופן. מבין 148 פסקי דין מנומקים בבית המשפט העליון בשנה האחרונה הוא כתב את חוות הדעת המובילה ב־67 - דהיינו 45%. אחריו שטיין עם 11%, וכבוב - הצלע השלישית ברבים מההרכבים הפליליים כיום - 9%. ביניהם, במפתיע, נמצא דוד מינץ (שמומחיותו בתחום האזרחי) עם 9.5% מחוות הדעת המובילות. אלרון היה בהרכב ב־171 ערעורים פליליים (פי 1.3 משטיין שבמקום השני ופי 3.6 מהנשיא יצחק עמית) וישב בראשו ב־131 מהם - שיעור שאין לו אח ורע ביתר תחומי הפסיקה. יתר שופטי העליון מצויים הרחק מאחור.
לא מדובר רק בכמות, אלא גם באיכות. אלרון כתב את פסקי הדין ברוב המכריע של הפרשות המסועפות והמסעירות בשנים האחרונות: המחבל עמירם בן־אוליאל שהורשע ברצח משפחת דוואבשה, בנימין זאבי בפרשת רצח הנער נסים שטרית, אביעד משה שניסה לרצוח את רעייתו שירה איסקוב, רצח הרב אלעזר אבוחצירא ופרשה 512 (ארגון הפשע של יצחק אברג'יל).
מי ייטול את ההובלה אחרי פרישתו של אלרון בחודש הבא? לבית המשפט העליון יחסרו ארבעה שופטים, ובתחום הפלילי יש צורך בהתמחות מיוחדת - גם משום שמדובר בדיני נפשות וגם משום שהצד העובדתי והמשפטי בו שונה מכל תחום אחר.
המועמדים הטבעיים הם שטיין וכבוב. שטיין הוא מומחה עולמי בראיות ואכיפת חוק, והיה חבר בוועדה לרפורמה בסדר הדין הפלילי. כבוב עסק בפלילים בבתי משפט השלום והמחוזי (אם כי באחרון - בעיקר בעבירות ניירות ערך). עם זאת, ברור שכל שופטי העליון יצטרכו לשאת בנטל, ודאי כל עוד השר יריב לוין מסרב לאייש את כל התקנים בו.
תגובה: "אין לאלרון מדיניות החמרה"
מדוברות הרשות השופטת נמסר בתגובה: "כחלק מתפקידו של בית המשפט העליון בקביעת רף הענישה הראוי בעבירות השונות אלרון אינו מחיל באופן גורף מדיניות של החמרה או הקלה בענישה. הוא מיישם את החוק ואת מדיניות הענישה הראויה בכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו. כמי שכיהן שנים ארוכות בבתי המשפט השלום והמחוזי אלרון מכיר בעדיפות הערכאה הדיונית לעניין קביעת העונש הראוי ובכך שההתערבות בו תיעשה במקרים חריגים וכך נכון שיהיה.
"כניסת הרפורמה בעבירות ההמתה חייבה את בית המשפט העליון לצקת תוכן להוראות הרפורמה, לפרשה וליישמה. לאלרון עשרות פסקי דין, שניתנו ברובם הגדול בהסכמת כלל חברי ההרכב, שבהם הוא מתייחס למדיניות הענישה בעבירות הרצח בעקבות הרפורמה בעבירות ההמתה. פסקי הדין המנומקים מדברים בעד עצמם. יוער כי במישור האחריות הפלילית פסיקתו של אלרון תיחמה והגבילה את היקף השתרעותה של עבירת הרצח בנסיבות מחמירות, והקלה את רף ההוכחה הנדרש לצורך כניסה לגדרי עבירת ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת. בכל מקרה, גם לעניין עבירות ההמתה - אלרון מקפיד לשפוט כל מקרה לפי נסיבותיו שלו".