דגל בריטניה, השבוע בברמינגהם. בעיר אין עוד רוב לשום קבוצה אתנית / צילום: Reuters, IMAGO/Sportimage
השבוע השני של אוגוסט העמיד במבחן מעניין את הזיכרון הלאומי בארצות הלבנות דוברות האנגלית של זה המכונה Commonwealth, ומתורגם לעברית באופן סביר אבל לא מדויק, 'חבר העמים הבריטי'.
● פרשנות | דילמה אוקראינית: לוותר על שטח ולהשכין שלום עם טראמפ או להסתכן בעימות נוסף
●פרשנות | האוזניים בישראל היו צריכות להזדקף למשמע התפנית בגישת דונלד טראמפ
במהלך השבוע הזה, בבריטניה, באוסטרליה, בניו זילנד ובמידה פחותה בקנדה, צוין יום השנה ה־80 ל־VJ, הניצחון על יפן במלחמת העולם השנייה. ארה"ב לא השתתפה בחגיגה. היא מציינת רק בספטמבר, ביום השנה למעמד הכניעה של יפן על ספינת מלחמה אמריקאית במפרץ טוקיו.
רוב העולם התעניין בתאריך הזה בעיקר בקשר עם הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי. שני המאורעות כמובן קשורים זה בזה, מפני שאילמלא הוטלו הפצצות סביר מאוד שהמלחמה הייתה מתארכת מאוד.
פטריית הירושימה חקוקה בזיכרון העולמי יותר מצהלת הניצחון של בעלות הברית. הטרגדיה ראויה למלוא תשומת הלב שהיא מקבלת, אבל היא אינה צריכה להשכיח מה היה מוטל על כפות המאזניים באוגוסט 1945.
היפנים במפרץ הפרסי
התוקפנות היפנית הייתה חלק בלתי נפרד מן הקשר הטוטליטרי נגד שלום העולם. התפשטותה של יפן עלתה בחייהם של 20 עד 30 מיליון אסייתים, רובם סינים. יפן כבשה, דיכאה ושדדה חלקים עצומים של מזרח אסיה, והגיעה עד גבול הודו. תרחיש חלופי לא בלתי סביר של מלחמת העולם השנייה היה מפגיש את חיל החלוץ היפני עם הטנקים של רומל על חופי המפרץ הפרסי, ואבוי היה לכולנו.
הניצחון ראוי אפוא להיזכר ולהיחגג, ואחרוני האנשים ששירתו במלחמה ההיא ראויים לכבוד המורעף עליהם. צריך למהר ולהוסיף, כי אף שהתאריך הזה מצוין בייחוד בארצות הנ"ל, בעלות הרוב הלבן, הניצחון לא היה מושג אלמלא שירתו שם המוני חיילים הודיים, אפריקאיים וקריביים. זו הייתה מלחמתה של כל האימפריה הבריטית, כולל חלקיה שלא נשאלו אם הם רוצים להילחם, והוזנחו באופן מחפיר בזמן המלחמה (כמו הרעב הכבד במזרח הודו, שצ'רצ'יל הגיב עליו במשיכת כתפיים).
היה מעניין לעלעל בעיתוני בריטניה ואוסטרליה בשבוע שעבר. גיבורי 1945 קישטו את עמודיהם הראשונים, והזכירו תהילה, מסירות נפש וסולידריות לאומית. אלה מידות שחדלו להיות מובנות מאליהן בחברות רב־תרבותיות, ספוגות ביקורת עצמית, שמשכיליהן נוטים להטיל דופי בהיסטוריה שלהן. יש סיבות טובות לדופי, אבל יש גם סיבות לגאווה. תודעתן הלאומית של אוסטרליה ושל ניו זילנד, למשל, קשורה במישרים בדם שצעיריהן שפכו לטובת האימפריה, ולטובת העולם החופשי, בשדות הקרב של שתי מלחמות עולם.
לא לבנה, לא נוצרית, לא אנגלית
העלעול בעיתונים הביא אותי גם אל ברמינגהם, העיר השנייה בגודלה בבריטניה. במהלך השבוע הסנטימנטלי הזה, מועצת העיר ציוותה להוריד את דגלי בריטניה מפנסי רחוב, שעליהם הונפו ביוזמה פרטית. הם כללו הן אתֿ ה'יוניון ג'ק' והן את דגלי ג'ורג' הקדוש (צלב אדום על רקע לבן), הפטרון הנוצרי העתיק של אנגליה.
הגיעו בנפשכם: מועצת עיר גדולה בבריטניה מחליטה שהנפת הדגל הלאומי מסכנת את שלום הציבור. ההיגיון הוא שהדגלים עלולים למוטט את פנסי הרחוב, וליפול על ראשיהם של עוברים־ושבים. המועצה לא הורתה על הורדת דגלים פלסטיניים, למשל, או דגלים אוקראיניים, או דגלי להט"בים. והיא הרשתה הקרנה של דגלי פקיסטן והודו על בית העירייה לכבוד ימי העצמאות שלהן (14 ו־15 באוגוסט, בהתאמה).
מבקרי ההחלטה מזכירים כי חלקם של מוסלמים באוכלוסיית ברמינגהם גדל מאז 2001 ב־145%, ומפקד האוכלוסין של 2021 העמיד את מספרם על 342 אלף, כמעט 30% של האוכלוסייה. בעיר אין עוד רוב לשום קבוצה אתנית או גזעית יחידה, אם כי בריטים לבנים הם עדיין הקבוצה הגדולה ביותר, בהפרש ניכר. מה שלא כן הפרופיל הדתי של ברמינגהם. במפקד של 2021 נמנו בה רק 34% נוצרים, ירידה מסחררת מ־46% ב־2011. הירידה משקפת הגירה, אבל גם עלייה שיטתית במספר האנשים המסווגים את עצמם כחסרי־דת.
הגדרת הפטריוטיות האנגלית משכבר הימים הייתה מיוסדת בעיקר על גאווה היסטורית ועל אמונה דתית. אין זה מקרה שההמנון הלאומי הוא בעצם המנון כנסייתי, 'אל מלך נצור'; ואין זה מקרה שהמלך הוא גם ראש הכנסייה.
איש לא הכריח את האנגלים להתערבב, ולאבד את הרוב שלהם בעריהם. הגירה הייתה תוצאה טבעית של האימפריה. הבריטים השתלטו בכוח על יבשות שלמות, וניהלו את חייהם של עמים רחוקים. העמים האלה גמלו לבריטניה על התעניינותה, באו לבקר, ונשארו לישון.
ב־2015, כאשר עלה לשלטון בקנדה, ראש הממשלה הצעיר והמבטיח ג'סטין טרודו עצבן רבים בארצו, כאשר תיאר את קנדה כ'מדינה הפוסט־לאומית הראשונה בעולם'. בעיניו, קנדה חדלה להיות מוגדרת על פי ההיסטוריה שלה, או על פי זהותה האתנית והתרבותית. יגדירו אותה מכאן ואילך המהגרים הנוהרים אליה מכל קצות העולם. לשון אחר, היא הפכה ל'מדינת כל אזרחיה'.
עשר שנים אחר כך, כאשר דונלד טראמפ הודיע על רצונו לספח את קנדה לארה"ב, הקנדים נפטרו מטרודו - וחזרו אל הגדרה עצמית, המבוססת על היסטוריה משותפת. לא ברור כלל אם הם יצליחו. לא ברור אם האנגלים או האוסטרלים יוכלו לעשות כן. אפשר שהם איחרו את המועד.
מי שרוצים מדינת לאום דמוקרטית מוזמנים להרהר השבוע בדגלי ברמינגהם. זה כמובן לא אותו דבר, אבל אפשר למצוא שם רמז או שניים.