עד כה, המיתוסים בהם עסקנו במדור זה הסתיימו במפח נפש, כשהאמת ההיסטורית התגלתה כהרבה פחות דרמטית מהסיפור היפה. ובכן הפעם יקרה להיפך, כי עצם המחשבה שמדובר באגדה אורבנית היא המיתוס: האם יכול להיות שבעבר משקה הקוקה קולה הכיל קוקאין?
● בודקים את המיתוס | מה ההבדל בין חמסין לשרב, ולמה תמיד מתבלבלים ביניהם?
● בודקים את המיתוס | יש בעולם יותר מבודהה אחד, אז למה במערב מבלבלים ומערבבים ביניהם?
ב־1886 באטלנטה שבדרום ארה"ב, רוקח בשם ג'ון פמברטון, פצוע כרוני ממלחמת האזרחים האמריקאית ומכור למורפיום, חיפש תרופה שתקל על כאביו, תהיה פחות ממכרת ותעניק לו "מרץ וחיוניות". לשם כך הוא ערבב תמצית עלי קוקה, הצמח הטבעי ממנו מופק סם הקוקאין, עם אגוזי קולה, עץ טרופי אפריקאי בעל אגוזים עתירי קפאין. שילוב שני מרכיבים אלה העניקו למשקה ולחברה את שמם, ולהם הוסיף פמברטון גם קצת סירופ סוכרי מתוק ואלכוהול. התוצאה עבדה לא רע, והוצגה כתרופה לבעיות עצבים, עייפות ואפילו כאבי ראש.
בתחילה המשקה נמכר בבתי מרקחת כתרופה לכל דבר, בהצלחה צנועה של עשרות בקבוקים שנמכרו בשנה. ההצלחה המטאורית קרתה רק אחרי מותו של פמברטון, כשאיש העסקים אסא קנדלר רכש את הזכויות על המשקה בעד 1,200 דולר בלבד, שיווק אותו באגרסיביות והפך אותו ממשקה רפואי לאייקון צרכני, שהפך גם למותג עולמי עם תפוצת התרבות והצבא האמריקאי בכל הגלובוס במהלך המאה ה־20.
לפי ההערכות, במשקה המקורי היו כ־9 מיליגרם קוקאין. לא מינון שיהפוך אתכם לפבלו אסקובר, אבל בהחלט כמות מורגשת עם אפקט פסיכואקטיבי ותחושת התמכרות. זה לא היה נדיר כל כך לימים העליזים של סוף המאה ה־19, כשבמקביל חברת הכימיקלים הגרמנית באייר שיווקה אז הירואין כתכשיר לשיעול והרגעת תינוקות.
אבל במקביל להחלטה להפוך את התרופה למשקה צרכני נרחב, עלתה גם המודעות לסכנות שבקוקאין, וכמו כן התחילו לחוקק תקנות פדרליות סביב מה מותר ואסור שיהיה במזון ובתרופות בארה"ב. בקוקה קולה שינו באופן מהותי את הרכב המשקה, וכבר ב־1903 השתמשו רק בעלי קוקה "מעובדים", ללא מרכיב הסם הפעיל. במקביל הופסק גם השימוש באלכוהול, ואף אגוז הקוקה הוחלף עם הזמן בתחליפים פשוטים וסינתטיים יותר, וכך נולדה הקוקה קולה שאנו מכירים כיום, למעט עוד שינוי קטן וקריטי במיוחד עבור ציבור שומרי הכשרות.
הנוסחה המדויקת של קוקה קולה היא אחד הסודות המסחריים השמורים בהיסטוריה, ואומרים שנשמרת עד היום בכספת סודית באטלנטה, שם נמצא מטה החברה. אבל לפחות אדם אחד מחוץ לחברה זכה להציץ בה בשנות ה־30, והוא רב העיר טוביאס גפן, שנקרא לפסוק האם המשקה כשר ודרש לשם כך לדעת מהם מרכיביו בדיוק. לאחר שנחשף ובעצתו, הגליצרול משומן חיה לא כשרה הומר בתחליף צמחי, וממתיק מדגן מסוים הוחלף בממתיק מבוסס קנה סוכר או סלק, וכך המשקה קיבל לא רק הכשר רגיל, אלא גם לחג הפסח.
ומאז ועד היום המתכון השתנה קלות עוד כמה פעמים, ומיוצר בדיוק מלא במפעלים בכל העולם, כשאניני הטעם טוענים כי בין מדינות שונות יש לקולה טעם אחר לחלוטין בשל הרכב המים בכל מדינה. כך או כך ולסיכום, הפעם לא מדובר באגדה צבעונית אלא במציאות מתועדת. המשקה הקל הנפוץ בעולם ואחד המותגים המזוהים בתבל שזה לכינוי "טעם החיים", אכן התחיל את דרכו עם כמות לא מבוטלת של סם הקוקאין, ואפילו קצת אלכוהול ושומן מן החי.