יש בעולם יותר מבודהה אחד, אז למה במערב מבלבלים ומערבבים ביניהם?

אם נכנסתם למסעדה אסייתית או טיילתם במזרח הרחוק, סביר מאוד שפגשתם בתמונה או פסלון של גבר קירח, שמנמן, מחייך, לפעמים יושב בישיבה מזרחית, לרוב אוחז בשק בד. במזרח רבים קוראים לו "הבודהה הצוחק", ובמערב "הבודהה השמן". אבל זה שהוא בודהה, לא אומר שהוא "ה־בודהה", ובוודאי לא מייסד הבודהיזם. אז מדוע רבים כל כך, בעיקר במערב, סבורים שמדובר באותה דמות?

● בודקים את המיתוס | בניגוד להנחה, פרי עץ הדעת לא היה תפוח
● בודקים את המיתוס | את החומה הסינית לא רואים מהחלל. מה כן?

למעשה, "בודהה" אינו שם, אלא תואר. פירושו בסנסקריט ובפאלי, שפות הודו דאז, הוא "המתעורר" או "זה שהגיע להארה". לפי הבודהיזם, סידהארתא גאוטמה, נסיך מצפון הודו במאה ה־5 לפנה"ס, ויתר על חיי הפאר אליהם נולד כדי לחפש פתרון לשאלות הקיום: סבל, שינוי ומוות. אחרי שנים של מדיטציה וחיפוש, הוא הצליח לשבור את מעגל הסבל והתשוקה והגיע להארה (נירוונה). דמותו מתוארת בפסלים וביצירות אמנות כאיש רזה, שליו ושקוע במדיטציה עמוקה כפעולה המסמלת ויתור על עושר חומרי או כל רצון אנושי אחר.

לעומתו, "הבודהה השמן" חי כ־1,500 שנה לאחר מכן. אין הסכמה אם היה אמיתי או חלק מפולקלור עממי, אך מסופר על נזיר סיני מהמאה ה־10, שהיה מסתובב חסר כל בין כפרים ומחלק ממתקים לילדים מתוך שק פשוט שנשא איתו, רכושו היחיד בעולם (ומכאן שמו "בודאי", מילולית "שק בד"). בודאי מתואר כעליז, חייכן ושמן, שגם הגיע להארה וזכה לתואר "בודהה", אך לא דרך סגפנות אלא הנאה מהחיים והמזל הטוב, הבאים לידי ביטוי בין היתר בבטנו העגלגלה, בארץ שרוב ההיסטוריה סבלה מחרפת רעב. במסורת המהאיאנה, הזרם הבודהיסטי שתפס אחיזה בעיקר במזרח אסיה, הוא מזוהה לעיתים כסוג של משיח, "הבודהה העתידי" שיגיע יום אחד ויביא עידן של שלום והרמוניה.

דמויות שונות, ארצות שונות, תקופות שונות. גאוטמה מייצג סגפנות, שליטה עצמית ושחרור מהעולם, ובודאי מסמל שפע, נדיבות ועושר חומרי ורוחני כאחד. ההבדל הזה מסמל שונות תרבותית בין העמים בהם הבודהיזם אחז, וכיצד השתנה עם הזמן והמקום. בהודו, מולדת הבודהה המקורי, הבודהיזם היום אינו הדת הפופולרית, אלא ההינדואיזם. לעומת זאת במזרח הרחוק של אזור סין וקוריאה, פסלי בודאי נפוצים בכניסה לבית, חנות או מסעדה ונועדו למשוך מזל טוב, פרנסה וברכה, ויש אפילו הגורסים שמגע בבטנו נחשב לסגולה למזל.

אז איך נוצר הבלבול? כשהמערב פגש את הבודהיזם במאות ה־19 וה־20, הזרמים השונים כבר התעצבו כאמונות שונות, אך לאוזן ולעין המערבית הכל נראה אקזוטי בצורה זהה למדי. כשהמפגש התרחש דרך סין, יפן וקוריאה, בעקבות נתיבי הסחר הימיים, בודאי היה הדמות הבודהיסטית הנפוצה ביותר במקדשים ובשווקים, ולמבקרים הזרים לא היה קשב או ידע להבחין בין "בודאי הבודהה" לבין "ה־בודהה" ההיסטורי, וכך כל פסל קירח, שמן או רזה, הפך עבורם לדמות אחת. בעקבות תעשיית מזכרות וקמעות מזל שעשתה דרכה מהמזרח לצ'יינה טאון'ס ומסעדות במערב, בודאי החייכן נחקק בתודעה המערבית כ"בודהה השמן", והתערבב לחלוטין עם דמותו של גאוטמה.