רגע לפני שהמראתי לטיסת שמירת כשירות, הגיע אליי הפוסט התורן מהגל הקונספירטיבי ששוטף את הרשתות החברתיות. הפוסט טען כי סטודנטים ערבים ציינו את "יום הנכבה" בכניסה לאוניברסיטת תל אביב ב־23 ביולי, כביכול בעיצומה של מתקפת טילים. הטענה התפשטה במהירות, למרות שהאוניברסיטה הייתה סגורה ויום הנכבה בכלל מתקיים ב־15 במאי. לפי פוסט אחר, כדורי אוקסיקודון נמצאו בשקי קמח שחילק ברצועת עזה גוף הומניטרי. גם כאן בדיקה מהירה בכלי תקשורת מהימנים העלתה שמדובר בפברוק. המקור לא אומת, הסרטונים שלכאורה הוכיחו אותה היו מנותקים מהקשרם.
● הפקולטה | לדמיין יום עבודה בעוד חמש שנים: כך תנהלו את הצעדים הבאים בקריירה שלכם
● הפקולטה | המקומיים נותרים מאחור: איך דווקא המותגים הזרים זוכים לאהדה בזמן מלחמה?
● הפקולטה | כך תשפיעו על הדור ששולט בכוח קנייה של מאות מיליארדי דולרים
הפער בין העובדות לבין קצב ההפצה עורר אצלי אי־שקט, אך גם סקרנות. מדוע מידע שכל כך קל להפריך ממשיך לצבור תאוצה? תיאוריות קונספירציה והפצת מידע שגוי אינן תופעה חדשה, ויש להן מגוון הסברים. אחד נוח הוא שמדובר ביצירת מצג שווא מתסיס בכוונה. אך ייתכן שזהו כשלעצמו, סוג של קונספירציה. הסבר אפשרי אחר נוגע במנגנונים פסיכולוגיים בסיסיים: לאו דווקא כוונה רעה, אלא חוסר מודעות לנטייה הטבעית שלנו לאשרר מידע שנשמע לנו נכון במקום לנסות ולהפריכו. חשבתי על כך בדיוק כשהתקרבתי לנחיתה, רגע שבו תחושת הביטחון חשובה במיוחד. אבחנה אחת בשדה קטן עזרה לי להבין משהו עמוק על הסיבה והקלות שבה אנו מקבלים מידע שנראה "מדויק מספיק".
הטיית האישוש
אחת המורכבויות הכרוכות בנחיתה היא הבנת כיוון הרוח ועוצמתה. לכן שדות תעופה ומנחתים מציבים שקי רוח. שק רוח שמצביע על כיוון ברור תורם לתחושת הביטחון, מצמצם את חוסר הוודאות, ובמקרים מסוימים אף מונע שגיאות.
אפשר היה לחשוב שאם שק אחד תורם לתחושת הביטחון, הרי ששניים יעצימו אותה. אלא שבנחיתה שקי הרוח היו ממוקמים בנקודות שונות בשדה, וכל אחד הצביע על כיוון שונה. אמנם ברור שעדיף לקבל יותר מידע, במיוחד כשהוא מבהיר את מורכבות התנאים בשטח, אך דווקא העודף היחסי של המידע ערער את תחושת הוודאות. לרגע חשבתי לעצמי שאולי היה עדיף לבחור בשדה סמוך, עם שק אחד בלבד. לא משום שזה בטוח יותר, אלא מפני שעד לרגע הנחיתה, הייתי יכול ליהנות מאשליה של ודאות.
ואכן, אחת ההטיות החשובות שמתועדות בפסיכולוגיה קוגנטיבית היא הטיית האישוש, שהוצגה במחקריו של הפסיכולוג פרופסור פיטר וויסון - הנטייה להעדיף מידע שתואם את מה שאנו כבר מאמינים בו. אנו נוטים לחפש מקורות שתומכים בעמדותינו, לפרש מידע באופן שמחזק את עמדתנו, לזכור בעיקר את הנתונים שתואמים את נקודת המוצא שלנו, ולהמעיט במשקל של נתונים סותרים.
אנו פוגשים בהטייה זאת בכל יום, כשנזכור מחמאה ונדחיק ביקורת, ניתן משקל יתר לדוחות כספיים חיוביים ונתעלם מאזהרות. כשהתוצאה טובה, נייחס אותה ליכולתנו; וכשהיא פחות טובה, נמהר להסביר אותה בנסיבות חיצוניות. היא נוכחת בדיונים פוליטיים, כשאנשים צורכים מידע סלקטיבי שמתאים להשקפת עולמם ומתעלמים ממידע סותר, כפי שמתפרש ממחקריה של הפסיכולוגית החברתית פרופסור זיוה קונדה; או כשאנו עוקבים אחר השקעותינו כשהשווקים עולים אך טומנים את הראש בחול כשהם נופלים, כפי שהראו החוקר השוודי פרופ' ניקלאס קרלסון ועמיתיו. תופעה זו מועצמת ברשתות החברתיות, שיוצרות מעין תיבות תהודה, סביבות סגורות שבהן כל משתמש נחשף בעיקר לדעות שתואמות את עמדותיו. כך, לא רק שהמידע החלקי אינו מאותגר, הוא מהדהד ומתחזק.
חשוב להבין שהטיית האישוש אינה נובעת מרשלנות או מחוסר מידע. בפועל, המידע שאליו אנו בוחרים להיחשף משמש ככלי לוויסות הרגשות שלנו ולא בהכרח כמנוע לשיפור תהליך קבלת ההחלטות. הטיית האישוש למעשה משקפת את הצורך שלנו ביציבות, בתחושת שליטה ובהפחתת אי־הוודאות.
כשהוודאות מתעתעת
אלא שתחושת הוודאות עלולה להיות מתעתעת. היא אולי נוחה, אבל לא בהכרח נכונה. כשיש לנו רק מקור מידע אחד, או כזה שתואם בדיוק את מה שציפינו לו, נוצר דימוי צר של מציאות שהיא, בפועל, מורכבת בהרבה. בדומה, מידע חד-ממדי שמופץ ברשתות החברתיות עלול לא רק לעצב את דעת הקהל, אלא גם להיתפס כ"מוכח" רק מפני שהוא מסתדר עם מה שכבר חשבנו. לפעמים כל מה שנדרש כדי לערער טענה שכזו הוא צעד קטן, שאילתה פשוטה, הצצה למקורות אלטרנטיביים שאינם תואמים את עמדותינו.
לסיכום, בין אם מדובר בחברה שבאחריותנו, בהבנת התנאים בשדה הנחיתה או בקונספירציה זדונית, חשוב להיות מודעים לנטייה לאשש מידע ש"נוח לנו". הגברת המודעות, אימון בבחינה וחשיבה ביקורתית ומתן מקום ומשקל לנתונים שאינם תואמים את אמונותינו במקום אישוש נתונים "תומכים", ישפרו את חיינו וביצועינו משמעותית גם אם הללו פחות מאפשרים לנו לטפוח לעצמנו על השכם.
זכרו כי במציאות מורכבת, ודאות היא לא תמיד סימן לבהירות. לפעמים היא פשוט סימן לכך שהפסקנו לשאול שאלות.
