נל זינק. העתיקה את חייה מארה''ב לגרמניה, ונקודת המבט ניכרת / צילום: Reuters, DPA / Picture Alliance
שנות השמונים למאה הקודמת היו תקופה של תחייה מחודשת בברלין. לאחר נפילת החומה וימיה האחרונים של המלחמה הקרה, נפתחו גבולות התרבות, המיניות והמגדר, והעיר כולה גילתה מחדש את אופייה שהפך לסמל: עיר של ניגודים - בין מזרח למערב, בין מסורת לחידוש, בין שליטה פוליטית לחופש ביטוי - ומעל לכל אלו, עיר של יצירה ורוח ניסיונית, שסימנה את הדרך לעידן תרבותי חדש.
● מילים לחופשת הקיץ: חמש המלצות לספרים מקומיים ועכשוויים
● "על ארבע": יצירה נועזת על אישה שרוצה להתבגר מבלי למות מבפנים
מה גורם לסופרת אמריקנית לכתוב רומן סאטירי, משעשע ונוסטלגי על המתרחש דווקא בברלין הבורגנית, הפוסט-קפיטליסטית, 30 שנה לאחר מכן, בשנת 2025?
נל זינק, סופרת אמריקאית בעלת שם (מחברת "הכותלי" שזיכה אותה בשבחים רבים, בין השאר מצד הסופר ג'ונתן פרנזן), התחילה לפרסם את כתביה בגיל 50. היא נחשבת לאחת מהסופרות הנועזות והמחוכמות שפועלות כיום בשדה הספרות האמריקאי. שמה נע בין רשימות רבי המכר של הניו-יורק טיימס לשוליים הבועטים של ספרות הפרינג', ובעיני מחברת רשימה זו היא פשוט הבחורה הקולית שיושבת במושב האחורי של אוטובוס הספרות.
בשנים האחרונות העתיקה זינק את חייה מארצות הברית לגרמניה, ואולי יותר מכל, ספרה החדש המתורגם לעברית, "אחותי אירופה", יכול להיקרא כרומן המתבונן בברלין ובתושביה מנקודת מבט חיצונית - חוצנית. מבעד לעיניים אמריקאיות.
הרומן הקצר והקריא להפליא מכנס חבורה שרירותית של מכרים ובני משפחה בגילאים שונים, שהמכנה המשותף היחיד להם הוא חיפוש קדחתני ולא תמיד מודע אחרי מישהו להזדהות איתו. כאשר חגיגת פרס ספרותי שהייתה אמורה להתרחש במלון אינטרקונטיננטל בברלין מסתבכת, האורחים מוצאים את עצמם בסיטואציה בלתי צפויה.
בין הדמויות: דמיאן, מבקר אמנות ברלינאי; טוטו, מוציא לאור אמריקאי שחי בברלין ומשתוקק לארוחת חינם; איוונקה, הדייט שלו אותה הכיר באתר היכרויות; לוויה, נכדתו העשירה של פושע נאצי; נסיך מהאמירויות; וסופר מצרי שברח לברלין מסיני, כותב על זהותו ומחפש את מקומו בברנז'ה הספרותית המקומית. הדמויות המעניינות ביותר, שסביבן נעות הסצנות המרכזיות, הן ניקול, בתו הטרנסית של דמיאן, וקלאוס, שוטר גרמני העוקב אחריה ברחובות מחשש שהיא עובדת בזנות.
כאשר תסכול מאופן התנהלות הערב תוקף את האורחים, הם מתהלכים ברחבי ברלין במשך הלילה, עד שהם נקלעים לאחד מהסמלים האמריקניים הגדולים ביותר: סניף של ברגר קינג.
דיאלוגים שנונים וסצנות מלאות הומור
רגע לפני שנחזור לעלילת הרומן, נצלול לשמו. "אחותי אירופה" זו כותרת של שיר מפורסם משנת 1980 השייך לדארק פופ הבריטי, בביצוע הלהקה The Psychedelic Furs.
השיר משרה אווירה איטית, עכורה ומנוכרת, ומדבר על חוסר מנוחה על רקע חיי לילה ריקים ומתוחים בעיר גדולה, לצד געגוע לבית. בהקשר לכותרת הרומן, השיר מבטא היטב את המוטיב האירופי-ברלינאי בתרבות של אותן השנים: חוויה מבלבלת ועוצמתית של אינדיבידואל בסביבה מנוכרת, המחפש אחר חופש יצירתי וזהות עצמית. ומה מחפשות בה הדמויות של זינק?
ב"אחותי אירופה" מטפלת זינק בעקיפין בהשלכות המפתיעות והבלתי צפויות של הגירה תרבותית, ובמה שעלול לקרות למרחב אורבני מיתולוגי לנוכח משברים גאו-פוליטיים. הרומן הופך למעין משל על קיבוץ הגלויות מעמדי ותרבותי שמתרחש בעיר גדולה, בזמן שהעולם סביבה לא מפסיק לרעוד - אם ממשבר האקלים הקרב, ממלחמת רוסיה-אוקראינה, או מקרבות מילוליים מסוכנים אף הם, הקשורים למה מותר ואסור לומר בעידן הפוסט פוליטיקלי קורקט.
באמצעות חוטי עלילה מעטים, דיאלוגים שנונים וסצנות מלאות הומור, היא מתארת את המאמץ האנושי לכונן זהות פרטית בעולם הגלובלי, בזמן שהתרבויות השונות - האמריקאית והאירופאית - מתערבבות זו בזו בכל מפגש מקרי בין דמויותיה.
בשיחותיהן, המאכלסות את רוב עמודי הספר, מחפשות הדמויות להבין כיצד הן אמורות לכונן לעצמן זהות אישית, בקודים המסועפים והמשתנים תדיר של העולם המערבי, הנעים בין שני קטבים מנוגדים: ליברליות ווקית מול שמרנות דיקטטורית. באמצעות אזכורים היסטוריים ותרבותיים הנוגעים לחיים בברלין, שואלות הדמויות זו את זו, באופן עקיף ומהנה, מי אני? ובתוך הגדרת הזהות המשעשעת משתתפת גם ברלין העיר, כדמות חיה ונושמת שבה מתהלכים אנשים.
עצי הפארק הברלינאי הם "עצים בוגרים אך לא זקנים, כי שמונים שנה קודם לכן שיטחו פצצות את הפארק, וברלינאים חיפשו בו עצי הסקה". נערות טרנסיות החוצות את הרחוב מסמלות את המהירות שבה תרבות הנעורים התחלפה, כי ״הן גדלו בברלין תקופה שבה להיות הומו היה מצב טעון, כמו להיות טרנס בהווה". כוסות המיץ המחליפות את כוסות האלכוהול בטקס הפרס הגרמני מסמלות את השתלטות האסלאם על אירופה, ואת פליטי ההגירה הרבים שמסתובבים ברחובות ניתן ליישב, על פי אחת הדמויות, כעובדים "במפעל לייצור פולסווגן", מכונית המסמלת באופן מובהק את התקופה הנאצית.
קשה לדעת מאיפה באתי ולאן אני הולך
אזכורי הדמויות המפורסמות בין השיחות האינטלקטואליות מצטרפות לחגיגה עד שנדמה כי מבוב דילן, דרך קלוד לנצמן ועד לאליוט פייג', הדמויות מנסות לאבחן את עצמן באמצעות תהיות כמו מי אני על פי האמנות שאני אוהבת, הסרטים שראיתי, הספרים שקראתי, או ההיסטוריה שלמדתי. כי לי, עצמי, בין אם נולדתי באמירויות, במזרח גרמניה או באמריקה, בעידן הנוכחי, כבר קשה לדעת מאיפה באתי ולאן אני הולך.
הרומן אגב, נכתב מעט לפני מלחמת חרבות ברזל, אך ישראל והביקורת האירופית על מדיניותה במזרח התיכון בהחלט מוזכרת בו באבחנות סרקסטיות, לצד נטיותיה האנטישמיות של אירופה מאז ומעולם: "אפשר לשנוא או לאהוב את ישראל בלי לשנוא או לאהוב את היהודים… אולי ישראל היא הדבר היחיד שמפריע ליהודים לשלוט בעולם".
ואולי יותר מכל "אחותי אירופה" הוא ספר מתגעגע. געגוע להבטחה נושנה שמרחב עירוני מתחלף יכול לספק לאדם שורשים חדשים, בעודו מנסה לאחוז בהגדרות עצמיות המשתנות תדיר. לצד קסמו הגדול, יש לציין כי "אחותי אירופה" אינו מתכנס לכדי עלילה אחת אחידה, והמסע של הדמויות שבו, כל אחת וסיפורה, נשאר מעט משמים ומרוחק מן הקורא.
סצנה נפלאה ומכמירת לב, שבה הטון הקומי של זינק מתערבב בחמלה האנושית הגדולה שלה כלפי דמויותיה, עוקבת אחר ניקול הטרנסית, המנסה להלך בשמלה חד-פעמית על עקבים ברחוב שבו מסתובבות נערות ליווי, רק להרגיש אם היא נשית מספיק, מושכת מספיק, מנסה לבדוק ואף למתוח את גבולותיה הפיזיים והנפשיים. סצנה זו היא מחווה מובהקת ומבריקה לדמותה הברלינאית האיקונית של הסופרת ושורדת הסמים כריסטיאנה פ'. הממואר על חייה, הכולל עיסוק בזנות, התפרסם בשנות השמונים וכבש את העולם, והפך את ברלין, לפחות על הנייר, לבירת נוער השוליים התמידית. דמות הנערה הטרנסית המחפשת את זהותה בעבר הברלינאי - וכן בהווה שבו - ראויה אולי, בעולם עתידי, לרומן משלה.