אבידע בכר ונבו טרבלסי בכנס צמיחת הקיבוצים 2025 / צילום: כדיה לוי
ב־7 באוקטובר, בשש וחצי בבוקר, אבידע בכר ומשפחתו עוד ניסו להבין אם מדובר בעוד סבב קצר של ירי מרצועת עזה. שעות לאחר מכן הבית בבארי כבר בער, והמשפחה נלחמה על חייה בתוך הממ"ד. בכנס צמיחת הקיבוצים של גלובס חזר בכר אל אותם רגעים.
● כנס צמיחת הקיבוצים | אסף אלדר, דיסקונט: "בכל הקשור לחוסן הלאומי, המשקל הסגולי של הקיבוצים אדיר ומאז המלחמה רק גדל"
● כנס צמיחת הקיבוצים | אלונה בר און: "לקיבוצים יכול להיות תפקיד היסטורי באיחוי משבר האמון"
"היינו בבית ארבעה אנשים והתחלנו לשמוע כמו רעמים מתגלגלים אינסופיים מהרצועה. אמרתי לדנה אשתי - 'בואי נרד למטה, נראה מה קורה'. היא הייתה בטוחה שתכף זה נגמר. הרי כל סבב מתחיל בכמה טילים, מסוקים מעליך, מזל"ט קצר, כמה טילים לעזה וזהו.
"יצאנו החוצה להסתכל, ראינו את הטילים מעלינו וצחקנו שעושים לנו זיקוקים. אחר כך כבר נשמע צרור, והתחלנו לעכל שיש מחבלים ביישוב. ניחשנו שצה"ל כבר נלחם איתם.
"לקראת 7:10 אנחנו מבינים שאין מסוקים מעלינו ומודיעים לנו להיכנס לממ"ד. סגרנו את הבית, הגפנו את התריסים החשמליים והבן שלי, בן 12, הביא בתושייה סכיני מטבח. ממה שקורה בקבוצת הוואטסאפ הבנו שהמלחמה שלנו היא על הידית של הדלת".
בסביבות השעה 9:15 המחבלים כבר מגיעים לביתו של בכר. "אתה שומע את הצעדים שלהם על הרצפה ומתחילה מלחמת הורדת ידיים על הידית. אני אומר להם 'לכו' והם יורים צרור פנימה. כרמל נפגע בכתפיים ושתי הידיים שלו עפו. הוא מקלל בערבית ואומר: 'הלכה לי סרי לנקה', הוא היה אמור להיות שם בדצמבר וזה כל מה שעניין אותו בחיים.
"את הצרור השני אני חטפתי. הייתי מרוכז ברצפה ובידית ואחרי כמה שניות נפלתי. הם לא הצליחו להיכנס כי הירי שלהם עיקם את המשקוף והדלת לא נפתחה".
בשלב הזה המחבלים עברו מירי לשריפה. "אנחנו נחנקים בתוך הממ"ד, ואחרי שאנחנו שורדים את העשן המחבלים פותחים את החלון ומפוצצים אותו. בזכות זה העשן יצא, אבל חטפנו שלושה רימונים. הבת שלי הדר, בת 13, מנהלת את האירוע עם הטלפונים שלי, של אמא שלה ושלי. הטלפון של כרמל הלך מכדור. אנחנו בטוחים שהמוות קרוב, נפרדים ואומרים 'שמע ישראל'. המחבלים זורקים עוד שני רימונים, הם מתפוצצים ואנחנו עדיין חיים.
"אנחנו מדממים - אני, הדר וכרמל. אני ירוי ברגליים וביד, כרמל בזרועות, הדר מהרסיסים. ואז שומעים שתי יריות ודנה אשתי אומרת: 'איי, קשה לנשום. הדרי, זה נגמר, אני מתה'. הדר מתקשרת למד"א ישר. אנחנו מבינים בשלב הזה שהיא מתה. לקראת השעה 16:30 גם כרמל כבר יודע שהוא לא יוצא. הוא ביקש שנקבור אותו עם הגלשן שלו. אמרתי לו: 'חכה שנייה', וכמה דקות אחרי הוא נשם נשימות קצרות ומת. בסביבות 21:30 פינו אותנו לסורוקה".
"מתגעגע לדנה וכרמל כל יום"
איך ממשיכים מפה?
"יש שני סוגי אנשים שעוברים טראומה: אחד צולל ואחד רץ. זה שרץ קדימה הולך על שיטה מסוימת, צריך להבין כמה דברים בחיים האלה. הראשון הוא שמי שמת לא חוזר, דנה וכרמל לא יחזרו. אני יודע שאם זה היה הפוך הייתי אומר לדנה שתרוץ קדימה ותמשיך בחיים.
"דבר שני - צריך להבין מה זה זמן. הדר, הילדה בת 13, הבינה שהזמן פה נגמר. זה מה שהיא הבינה. אנחנו כולנו מדברים כאילו העתיד אינסופי, אבל אני ואתה סופיים. אז מה אכפת לי שהזמן אינסופי? בעסקים אפשר לדחות למחר, אבל כל ישיבה אחרי ארבע אחר הצהריים מיותרת. לכו הביתה למשפחה ולילדים. בסוף אתה לא בוכה על מי שמת אלא על עצמך, על פספוס הזמן שלך איתו. אם הייתי מבין אז את מה שאני מבין היום, הייתי קונה הרבה יותר זמן עם האישה והילדים".
הדבר השלישי שבכר הבין הוא שכעת יש לו תעודת זהות והגדרה חדשה - אלמן. "אתה מתחיל להתמודד עם מילה קטנה שנקראת שכול. שכול בשבילי הוא געגוע. אני מתגעגע לדנה וכרמל כל היום. אין איך לברוח מזה. זה כמו גזירה משמיים.
"הדבר הרביעי הוא שצריך להבין ששום דבר בחיים האלה לא מובן מאליו. כשהייתי בסורוקה, היה לידי אליהו, בחור חרדי, מיטה ליד מיטה. אני רואה אותו צמוד אלי. הוא חטף בבית כנסת בנתיבות, התפרקו לו הרגליים. אני רואה אותו צורח, בוכה, מודה לאלוהים. אני אומר לו: 'אין אלוהים, טחן אותנו'. ואני רואה אותו כל יום מודה לאלוהים, אני מבין שהוא רואה משהו שאני לא רואה.
"תוך חמישה ימים אני מבין שהוא מנהל שיטה, שהוא מודה למישהו. יש משהו בלהגיד תודה על משהו. אני יודע להגיד תודה לדנה על 32 שנים, ארבעה ילדים מדהימים, קהילה מדהימה. אני יכול להגיד תודה על 15 שנה של כרמל, על הזמן שהוא היה איתי. שום דבר לא מובן מאליו. נשאר לי לשים תמונות על השידה ולרוץ על החיים".
"הדור הצעיר חזק יותר מאיתנו"
ובתוך כל זה, בכר שואף להקים את הבית שלו במקום שבו הדברים קרו. "יומיים אחרי הבנתי שאני חוזר לבארי. אני מנתח בצורה פשוטה מי אני בתוך הסיטואציה. כשאני ודנה היינו בדרך חזרה מדרום אמריקה עצרנו בקוסטה ריקה, בסן חוזה. יש שם הר געש שמתפרץ כל עשר דקות, אבל כל 50 שנה הוא מפרק את לה פורטונה, הכפר. ואתה רואה את החקלאי מקים את הבית שלו כל פעם מחדש. מי אני? אני רק חקלאי, קפה שחור בלי סוכר, מקים למרגלות הר געש שנקרא עזה את הבית שלי מחדש. הבית שלי האמיתי זה לא הבטון שלי - זה האזור שלי, הוואדיות, הפתרונות, איפה שרצתי, איפה שרכבתי סוסים ואופניים".
איך הדור הצעיר מתייחס לזה?
"הדור הצעיר יותר חזק מאיתנו. הדר, הבת שלי, אמרה אחרי עשרה ימים: 'יאללה, הבית'. אנחנו המבוגרים חיים בעתיד, הצעירים חיים כאן ועכשיו. בכלל לא מטריד אותה העתיד. יש דבר אחד שהיא מחוברת אליו מאוד, היא מחוברת לכיתה שלה, לגאווה של הקיבוץ, של הכיתה. והם חוזרים למקום הטבח, הם לא רואים בעיניים, הם רוצים לחזור הרבה יותר מהר ממה שאנחנו.
"צריך להבין שאנחנו מדינה פצועה. באישי יש לשקם משפחה, יש לשקם קהילה, אבל לי ולכם יש לשקם פה מדינה שלמה פצועה, עם עשרות אלפי פצועים בגוף ומאות אלפים בנפש. יש לנו משימת חיים. כרגע לא נראה שהבנו משהו מ-7 באוקטובר. שנתיים נלחמים, ושוב אתמול היו על נתיבות קסאמים".
כדי שתוכל לחזור באמת לבארי מה צריך לעשות?
"אם אני טוען שהם הרגו אותי בשל האדמה שלי, אני לא יכול להבין פתרון מעולם החיבוקים, הנשיקות והכסף, אלא מעולם האדמה. אין לנו סיכוי להחזיק את הדבר הזה כי זה יתפרץ עלינו כל פעם מחדש. יש איזה רפיסות בצד שלנו, כל הזמן אומרים 'אנחנו לא יכולים'. אני בחיים לא שמעתי שבצד השני אומרים דבר כזה.
"אני כן רוצה שהצד השני יחיה, אבל לא קרוב אלי. אני בעד שתי מדינות ושני עמים, אבל אחת בדרום אפריקה, לא פה. כל פתרון אחר הוא פתרון שדיננו להישחט. אנחנו צריכים להיות שכנים של ארבע מדינות ריבוניות - ירדן, מצרים, סוריה, לבנון. צריך לראות בדרך איך מצליחים להגר אותם ולשלוח אותם, כי בכל אופציה אחרת אנחנו לא נהיה פה".
בשנתיים האחרונות פגשת הרבה מהאוכלוסייה הישראלית. מה צריך לעשות כדי לאחד כאן את כולם?
"צריך להבין את האנשים שגרים ביהודה ושומרון, מה הערכים שלהם. אני בזמנו אמרתי שאני נותן את בארי בחינם, רק תן לחיות בשקט. אבל אז הבנתי שאם אין לי את האדמה שלי אין לי איך להקים חיים. אדמה קודמת לחיים, כמו שמים קודמים לחיים.
"אני שוחר שלום אמיתי. אני רוצה לשתות קפה בביירות. אבל הכול מתחיל בטריטוריה, כשאתה מדבר איתם כלכלה הם לא מבינים אותך. המטרה שלהם היא שאתה לא תהיה פה, אנחנו צריכים לעבד את האדמה שלנו".
מה אתה מאחל לשנה החדשה?
"לראות איך משקיעים בכל האזורים שנהרסו. כלכלה חזקה יותר מפחד. אם אני לא חוזר, אני ממשיך לפחד. אם הכלכלה חזקה, הקהילה חזקה".
*** גילוי מלא: הכנס בשיתוף בנק דיסקונט, קבוצת דוראל, קבוצת חיפה, התנועה הקיבוצית, התעשייה הקיבוצית וקרן קמע