מימין: עידן גרינבאום, רוית רוסו-טרש, מיכי דרורי, רות אפריאט והלית ינאי-לויזון בכנס צמיחת הקיבוצים 2025 / צילום: תמר מצפי
במהלך כנס צמיחת הקיבוצים של גלובס שנערך היום (ב'), התקיים פאנל על שיוך קרקעות והמתחים בין הקיבוצים לבין הממשלה, בהנחיית עורכת מוסף הנדל"ן של גלובס, הלית ינאי. מהנתומנים עולה כי כ-15% מהקיבוצים בישראל מוגדרים כשיתופיים - 42 מתוך 280 קיבוצים בסך-הכול. הנתונים האלה מלמדים על התמורות שעברו הקיבוצים בשנים האחרונות ועל האתגרים שנולדו הן בתחום הקהילתי והן בתחום הנדל"ן.
● כנס צמיחת הקיבוצים | מנכ"ל משרד השיכון: "אל תקנו דירה לילד בן 15, אין סיבה להניח שהמחיר יעלה"
● כנס צמיחת הקיבוצים | מזכ"ל התנועה הקיבוצית: "להביא את החברה כולה לחיי משמעות וחקלאות זו משימת דור"
משתתפי הפאנל - עידן גרינבאום, ראש המועצה האזורית עמק הירדן; רוית רוסו-טרש, מנהלת מרחב ירושלים והדרום בבנק דיסקונט; עו"ד מיכי דרורי, ראש המחלקה המשפטית בתנועה הקיבוצית; ורות אפריאט, מנהלת החטיבה העסקית ברשות מקרקעי ישראל (רמ"י) - דיברו על הצורך לשמור על ערכי הבסיס של הקיבוץ לצד אתגרי הנדל"ן והקהילה.
מיכי דרורי הסביר כי האתגר נוגע להתמודדות עם נקודת המבט על קיבוץ כעל נדל"ן, בשעה שהמשמעות של חברות בקיבוץ עמוקה בהרבה: "אנחנו קיבוץ. לחבר קיבוץ יש חובה לגור במקום, כל מי שחבר חייב לגור בו ובשביל זה הוא צריך בית. זה לא דיור במובן הפשוט של המילה אלא חלק מהחברות בקיבוץ. האתגר הוא המחירים של הדבר הזה - האוכלוסייה שאנחנו רוצים לקלוט בקיבוץ, והצורך לייצר מנגנון דיור בקיבוץ שיאפשר לנו לקלוט ולשמור על חיי קיבוץ".
המכרז המדובר בקיבוץ האון היה סלע מחלוקת בפאנל - למעשה, משתתפי הפאנל אפילו לא הצליחו להסכים על השאלה אם האון הוא בכלל קיבוץ. נזכיר כי המכרז לשיווק מאות מגרשים הפך לזירת מאבק משפטית וציבורית שהגיע לבג"ץ ועדיין לא נפתר.
לדברי גרינבאום, כל האזהרות של המועצה האזורית עמק הירדן בעניין התממשו: "יש שם אוכלוסייה יוצאת דופן של אנשי צבא ומילואים, אבל יש שם גם כמה עשרות חבר'ה שהגיעו כי מישהו פרסם מכרז לכל המרבה במחיר. יש מגרשים בהאון שזכו בהם שלושה אנשים ואני צריך להזמין את שלושתם לוועדת קבלה. שלושתם יזכו ביחד במגרש שמיועד למשפחה אחת. מי יגור בדיוק בהאון? שמעתי שאנחנו רוצים תושבים שגרים. אף אחד לא יודע לתת לי תשובה לשאלה טריוויאלית".
אפריאט הסבירה כי: "זה לא קיבוץ, כי הוא ירד מנכסיו ומי שחילץ את חבריו כשהקיבוץ קרס - ההירתמות הזו של המדינה היא לא דבר טריוויאלי. במשך שנים רבות ניסינו לשווק את המגרשים, ובית המשפט לעניינים מנהליים אמר את זה בצורה הכי מדויקת שיש. המכרז יצא תוך תעדוף אוכלוסייה, ונתח גדול ממנו יועד למילואימניקים ולנכי צה"ל. אנחנו בשלהי אישור הפשרה. כאשר יש משאב שהוא חלק ממשאב ציבורי, אנחנו מבינים את צורכי הקהילה. לא רצינו שיבואו נדל"ניסטים, אנחנו מבינים את הרצון לייצר קהילה, ועדת הקבלה אמורה להתאים את זה".
דרורי: "המקרה של האון הוא דוגמה קלסית. מדינת ישראל והתנועה הקיבוצית יצאו לדרך כשותפים עוד לפני קום המדינה. המערכת הזו מזמן כבר לא שם. רמ"י מבחינתנו זה גוף שלא עובד עבורנו אלא נגדנו. כל הזמן חיכוכים ומאבקים. אני חושב שהרצון המשותף הראשון הוא לשמור על הקיבוץ כתופעה ייחודית בעולם. זו תקופה של פריחה לקיבוצים. אין היום ויכוח שגם הקיבוץ השיתופי וגם המתחדש הם צורות חיים חיוניות ואטרקטיביות, גם אם יש אנשים שמעדיפים שלא נהיה קיימים. אבל מה שרואים בהאון זו התוצאה של מה יקרה אם לא נהיה קיבוץ. הם צריכים להימדד במשקפיים האלה - כנושא שמאפשר לקיבוצים להמשיך לקלוט אוכלוסייה, לקיים את חיי הקיבוץ וגם את התעסוקה שהיא לא קיבוצית. וזה לא משהו שנולד עכשיו".
רמ"י מקשים?
"הבירוקרטיה הרבה פעמים יותר גרועה מהמחיר", ציין דרורי. "אני לא חושב שזה מכוון רק נגדנו, אבל אנחנו ניזוקים ממנה קשה ואנחנו לא נמדדים ברמה של אוכלוסייה שצריכה פתרון של דיור בר השגה. יש המון כלים שקיימים רק במגזר העירוני כמו תמ"א 38, כדי לפתור בעיה בצדק ואצלנו אין. כך למשל, הממ"דים הפכו אצלנו להיות על 'החור של הגרוש' ורואים בזה את המטרה העיקרית".
רוסו-טרש הוסיפה: "לבנק דיסקונט תמיד היה קשר מיוחד עם הקיבוצים. כבר לפני שני עשורים ידענו ללוות את החברים שהיו צריכים מימון לדיור, והקרקע הייתה בבעלות הקיבוץ. בסיטואציה כזאת בדרך כלל לא ניתן לקבל משכנתאות רגילות אבל יצרנו מתווה מיוחד בו כנגד שיעבוד הזכויות החוזיות איפשרנו לקבל הלוואות דיור לטווח ארוך שהיוו חלף משכנתה. בכך למעשה איפשרנו למאות חברים לבנות את ביתם בקיבוץ ולשכונות שלמות להיבנות. בקיבוצים רבים הזכירו את בנק דיסקונט כמי שבזכותו הבנים והצעירים חזרו הביתה.
"בהמשך יצרנו התאמות בהלוואות הללו והיום אנחנו נותנים משכנתנ לכל דבר ועניין גם כאשר תהליך השיוך עדיין לא הושלם. אנחנו מרגישים שותפים, הליווי עבורנו הוא לא רק מימון בנקאי אלא ליווי ערכי לכל אורך הדרך. כשותפים, היינו שם גם בעתות משבר: בתחילת המלחמה ביקרנו בכל היישובים אליהם פונו החברים, הצענו פתרונות פיננסים ובעיקר היה חשוב שידעו שאנחנו שם בשבילם. היינו למעשה הבנק היחיד שמימן 6 חודשי משכנתה עבור המפונים וזאת מעבר למתווה ההקלות של בנק ישראל.
"אם נסכם, היינו בתחילת המלחמה הבנק החלוץ שנתן פתרונות מימוניים וסייענו בהחזרת הבנים והצעירים, המשכנו לאורך הדרך ללוות ויצרנו התאמות כך שהיום אנו נותנים משכנתה לכל דבר ועניין, גם כאשר הקרקע לא משויכת ואנו מלווים גם בתהליך השיוך. כשחבר מצטרף אלינו אנחנו צועדים איתו לאורך הדרך והוא יודע כשבנק דיסקונט איתו, לעולם הוא לא יצעד לבד".
מה עוד אתם צריכים מרמ"י?
גרינבאום: "אחד הדברים שהכי חסרים כאן זה תמהיל של דירות קטנות למשפחות צעירות. בגלל יוקר המחיה והתב"עות הישנות - שכל בית בהן על חצי דונם - זה יקר ואין אפשרויות לזוגות צעירים. חוץ מזה בהקשר של חקלאות וביטחון מזון, לפני כמעט עשר שנים החליטו שלא נותנים לנו יותר הרחבת משבצות (חקלאיות). עשו מתווה אחר שנקרא שבע-שבע-שבע, אבל כמעט עשור שאנחנו מתקשקשים עם הסיפור הזה ולא מצליחים להסדיר את עניין האדמות ואף חוזה כזה לא נחתם אצלנו. מדובר במגדלי מנגו במושב אלמגור. הקרקעות עדיין מוגדרות כזמניות.
"ועוד מילה אחת לרמ"י" מציין גרינבאום, "בסוף אנחנו צריכים תקשורת. התחושה שאין תקשורת. שהדברים פשוט לא זזים. עד שמתקבלות החלטות, עד שיש פגישות, עד שרצים קדימה. זאת התחושה שלנו מהשטח".
אפריאט הגיבה: "מיכי אמר שאויב הקיבוצים זה רמ"י, אבל הוא מתכוון בעצם לעלות השיוך הפרטני במרכז הארץ. מערכת היחסים בין רמ"י לקיבוצים רחבה הרבה יותר. זה נכון גם ברמה ההתיישבותית - מהמגורים הקהילתיים ועד להתיישבות החקלאית ולרמת הפרט. אנחנו רואים תמיכה מלאה בהיבטים האלה, בוודאי באזורי פריפריה ובקו העימות. כשמדברים על מחירים, בקווי עימות זה אפס. אבל אם חבר קיבוץ או מישהו חדש שמגיע לקיבוץ במרכז הארץ ירצה להיקלט - הוא יצטרך לשלם 91%. וזה עדיין, בפטור ממכרז מגלם הטבה משמעותית ממחיר השוק. אז נחמד לייצר מלחמות וקונפליקטים, אבל ברמת המטה אנחנו עונים גם לצרכים אישיים וגם לצרכים התיישבותיים".
*** גילוי מלא: הכנס בשיתוף בנק דיסקונט, קבוצת דוראל, קבוצת חיפה, התנועה הקיבוצית, התעשייה הקיבוצית וקרן קמע