הית' לדג'ר וג'ייק ג'ילנהול מגישים בטקס פרסי גילדת שחקני המסך, 2006. עליהם האוסקר דילג / צילום: Reuters, Mario Anzuoni
כש"הר ברוקבק" הוקרן לראשונה בפסטיבל ונציה בספטמבר 2005, לפני עשרים שנים בדיוק, הוא סומן מיד כיותר מעוד סרט. "סרט הקאובויז העליז" כפי שהגדירה אותו התקשורת, הפך למטאוריט, אירוע חד-פעמי שנחת בלב המיינסטרים ואי אפשר היה להתעלם ממנו. עבור חלק הוא היה פרובוקציה, עבור אחרים התגלות, ועבור רבים פריצת דרך שלה חיכו זמן רב. זה כמובן לא היה הבלוקבסטר ההוליוודי הגדול הראשון שעוסק בהומוסקסואליות, אבל זו היתה הדרמה ההומוסקסואלית ההוליוודית הראשונה שמימן אולפן גדול (יוניברסל, תחת הבאנר של Focus), ששמה במרכזה אהבה גברית טראגית תוך שהיא מפרקת לגורמים את מיתוס הקאובוי.
● האם הקסם של דיסני נשאר גם כשמדובר בבינה מלאכותית?
● אלון אבוטבול הפך תפקידים לגדולים מכפי שנכתבו
זוגיות גברית בסרט לא קאמפי או מצועצע
כדי להעריך את המהפכנות של הר ברוקבק צריך לזכור את ההצלחות ההוליוודיות הלהט"ביות שקדמו לו: "כלוב הציפורים" (מייק ניקולס, 1996) היה סרט קאמפי, מצחיק ושובה לב על זוג הומואים המנסים להתחזות לסטרייטים עבור הורי ארוסתו של בנם. זה היה סרט פרו-להט"בי, חגיגי אפילו, אבל עדיין מסגר את ההומוסקסואליות כמצחיקה, מצועצעת, ובטוחה עבור הקהל כשמשתמשים בה עבור בידור קל.
"פילדלפיה" (ג'ונתן דמי, 1993), היה סרט רציני יותר, כשהדמויות שגילמו טום הנקס ודנזל וושינגטון הציבו את משבר האיידס בלב הקולנוע המיינסטרימי, במרכז טקס האוסקר ובטבלת שוברי הקופות של השנה. אבל גם הסרט הזה שמר את הלהט"ביות רחוקה מהצופה, וסיפר את הסיפור דרך עיניו של עורך דין סטרייט שלומד אמפתיה וטרגדיה מהי.
מה שהר ברוקבק עשה היה מנוגד לשתי האסטרטגיות הסיפוריות הללו. הוא בוודאי לא היה קומדיה, וממש לא ניסה להיות דרמת בית משפט. הוא היה בסך הכול סיפור אהבה רומנטי, אפי, בוויומינג של שנות השישים, ליבה הפועם של אמריקה הקלאסית. באמצעות הצבת סיפור האהבה במרכז, והצגת התשוקה בין בני הזוג כמי שנמחצת תחת הדיכוי של מודל הגבריות החברתי, הסרט מיצב מחדש מה קולנוע הוליוודי להט"בי יכול להיות. הסרט לא דרש מהקהל רק להיות טולרנטי כלפי להט"ביות, כמו קודמיו, אלא איתגר אותם לזהות את האהבה עצמה, בלי לעטוף אותה באירוניה. גם השיווק של הסרט המשיך באותו קו עם הטאג ליין "אהבה היא כוח טבע".
סיפור רומנטי או כתב אישום כלפי החברה
המערב האמריקאי היה במשך שנים ארוכות סימבול קולנועי מתמשך של גבריות קשוחה, סטואית, אלימה, חופשייה. אבל במערב של הר ברוקבק כבר לא היה מקום לחופש כזה. אניס דל מאר (הית' לדג'ר) גילם את מודל הגבריות הכפויה, שאינה מאפשרת רכות, פגיעות או סטייה מהנורמה. ההדחקה שלו לא רק אישית אלא תרבותית. הצגה שלמה שהוא צריך לעשות עבור החברה סביבו. האיפוק של לדג'ר במשחקו הדגיש את כובד המשקל של ההצגה הזו, והראה איך הגבריות המעושה הזו לא הורסת רק את האינדיבידואל, אלא כל אפשרות לאהבה גם ממשפחתו שלו.
מולו, ג'ק טוויסט (ג'ייק ג'ילנהול) ייצג את הרצון לשבור את המוסכמות ולצאת לחופשי. גבר שמסרב לקבל את הכלא הנפשי שנכפה עליו, מציף את התשוקות שלו כהוויתן, וחולם על חיים משותפים עם אניס. הטרגדיה היא שכמובן תקוות אינן מספיקות, ובעולם שלא מוכן לקבל סוג כזה של חלומות, הפתיחות הופכת לחולשה, ובסופו של דבר לאובדן. יחד, שתי הדמויות האלה ייצגו את שני צידי המיתוס: המחיר של השתיקה, והמחיר של הפתיחות. צפייה בסרט היום, כשדיונים על גבריות רעילה מציפים את הרשתות, מדגישה עד כמה בלתי נמנעת הטרגדיה ההיא.
למרות ואולי בגלל המהפכנות שלו, הסרט היה הצלחה ביקורתית ומסחרית גדולה ואסף כמעט 180 מיליון דולר בקופות על תקציב של 14 מיליון בלבד. אך עם סרט כזה כמובן כמובן שיהיה גם באקלאש. אנשי תקשורת שמרנים ראו בו "מתקפה על ערכי המסורת האמריקנית", דרישות לחרמות עלו מכנסיות שונות ואפילו מתוך הקהילה הלהט"בית עלו קולות שביקרו את הסרט בטענה שעוד סוף טרגי רק ממצב את האהבה החד-מינית כחסרת סיכוי מיסודה. המתח סביבו רק גבר כשאנני פרולוקס, מחברת הסיפור הקצר המקורי שעליו מבוסס הסרט, אמרה שהקהל לרוב מפספס שהסיפור אינו רומנטי, אלא יותר כתב אישום כלפי החברה שמענישה תשוקות שאינן קונפורמיות.
ואז הגיע טקס האוסקר. הר ברוקבק אומנם קטף שלושה פרסים: הבימוי לאנג לי, התסריט המעובד ללארי מקמרקטרי ולדיאנה אוסנה, ופס הקול לגוסטבו סאנטובליה; אבל רבים הוכו בהלם כשפרס הסרט הטוב ביותר הלך ל"קראש" של פול האגיס, שנחשב עד היום לזוכה האוסקר הגרוע ביותר של כל הזמנים.
ההפסד הכניס את הר ברוקבק לקבוצה המוזרה והפריבילגית משהו של סרטים שאובדן האוסקר עשה להם רק טוב, וחיזק את מעמדם האייקוני והנצחי. "האזרח קיין" (אורסון וולס, 1941), שצופים ואנשי מקצוע רבים רואים בו את יצירת הקולנוע הטובה בכל הזמנים, הפסיד את האוסקר ל"מה יפית עמק נוי" שאיש אינו זוכר; "השור הזועם" (סקורסזה, 1980) הפסיד ל"אנשים פשוטים"; "עשה את הדבר הנכון" (ספייק לי, 1989) הפסיד את הפסלון ל"הנהג של מיס דייזי" הזניח, ו"ספרות זולה" ל"פורסט גאמפ".
הכאב של ההפסד הפך לחלק מהמיתוס של הסרטים האלה. בסופו של דבר הניצחונות וההפסדים של הר ברוקבק באוסקר חידדו את ההבנה: אומנם מדובר בסרט טוב במיוחד, אבל הוליווד עדיין לא הייתה מוכנה להעניק לסרט כזה את הכבוד האולטימטיבי.
הצלחה שהוליווד דווקא בחרה לא לשכפל
עוד יותר מהפסד האוסקר, מה שמפתיע הוא שהוליווד, שאוהבת לשכפל הצלחות יותר מכל, לא הלכה בעקבות הר ברוקבק. מלבד דרמות ביוגרפיות כמו "מילק" (2008) או "מועדון הלקוחות של דאלאס" (2013) ויוזמות בודדות כמו "באהבה סיימון" (2018) או "ברוס" (2022), האולפנים לא ייצרו רצף של דרמות יוקרתיות שבמרכזן אהבות להט"ביות. הסיפורים הללו חזרו ברובם לנישות האינדי והארט-האוס ("קארול" 2015, "מונלייט", 2016), או נעטפו במוזיקה של אייקונים מוכרים ("רפסודיה בוהמית", 2018, "רוקטמן" 2019) ולטלוויזיה. הוליווד לא העזה להפוך את ברוקבק למודל, ההצלחה של סרטים כמו מונלייט או "הכל בכל מקום בבת אחת" (2023), שניהם זכו בפרס הסרט הטוב באוסקר ולהצלחה כלכלית נאה, העידו שהקהל כן צמא לסיפורים כאלה.
במידה מסוימת, התגובה המיינסטרימית היחידה לברוקבק הייתה דווקא הפוכה. טיילור שרידן, יוצר סדרת המערבונים "ילוסטון", תיאר אותה כ"ברוקבק סטרייטית", מיתולוגיה מחודשת של הקאובוי, גברית, הטרונורמטיבית, מלאה בעוצמה ושמרנות. במובן זה, ילוסטון אינה המשך ישיר לדיון שפתח ברוקבק, אלא תגובת נגד תרבותית: ניסיון להשיב את המערב האמריקאי למקום בטוח, מנותק מאותו סדק שחשף סרטו של אנג לי.
כך, עשרים שנים אחרי, הר ברוקבק עדיין מרגיש רדיקלי בנוף ההוליוודי. הוא לא היה הרצאה על סובלנות, לא קריצה קומית, גם לא דרמה משפטית-חברתית. רק שני גברים על רקע נוף טבעי פראי ומרהיב שנקשרים יחד מתשוקה, ומתפרקים מהפחד שהיא מביאה איתה. מוצדק לדבר על הסרט הזה גם ב-2025, כי הוא מזכיר לנו מה אומנות טובה יכולה לעשות: לפרק מיתוסים, לחשוף קונפורמיזם ולהשאיר אותנו עם אמת אנושית שמסרבת לעזוב.