נשיא ארה״ב דונלד טראמפ במסיבת העיתנואים אמש / צילום: אבי אוחיון, לע"מ
דונלד טראמפ הניח אתמול (ב') תוכנית שלום דרמטית על השולחן, שלפחות חלק מסעיפיה נקראים לא רק כמסמך דיפלומטי אלא כמסמך רוחני ודתי. שאפתנותה של התוכנית הזו מעמידה אותה הרחק מעבר למה שדיפלומטים מקצועיים, או סוחרי נדל"ן משופשפים, היו חושבים ל"מעשי" או "ריאלי".
● פרשנות | מצוקה דיפלומטית אינה סיבה לאבד עשתונות
● פרשנות | טראמפ מתפאר שסיים "שבע מלחמות", אבל המשברים הבאים כבר מעבר לפינה
תוכנית 22 הנקודות של טראמפ נועדה לא רק לשים קץ למרחץ הדמים בעזה, ולחלץ את 48 החטופים, אלא גם ללמד יהודים וערבים "דו-קיום בשלום ובשגשוג". היא כוללת ניסוחים, שאפשר לחשוב לנבואיים, או מקראיים. היא מדברת על "דיאלוג בין אמונות", ומבטיחה לעגן את שיקום עזה ב"נס" של "הולדת ערים מודרניות" במזרח התיכון.
היא מתקרבת כנראה יותר מכל תוכנית פומבית אחרת ליצור מה שהנרי קיסינג'ר קרא פעם, בהספד ליצחק רבין, "הדקדוק של השלום". דרגת הפירוט של תוכנית טראמפ היא יוצאת דופן. לא פעם אפשר לייחס לנשיא עודף פשטנות. לא כאן, לא עכשיו. המסמך הזה הוא תוצאת מאמץ רב-צדדי, אולי רב-יבשתי, שנכתב בדרגה ניכרת של תשומת-לב לפרטים, תהיה הדעה על תוכנו אשר תהיה.
"כן, אולי" לעומת "לא בא בחשבון"
מוטב אגב להבחין בין המסמך לבין נאום הנשיא בהופעה המשותפת עם ראש הממשלה בבית הלבן. בנאום, הנשיא סטה מפעם לפעם מן הטקסט, כדי לחלוק מחמאות לבנימין נתניהו ("ישראל בת מזל שהוא עומד בראשה"), וכדי להכיר בחומרת הסתייגותו של אורחו מרעיון המדינה הפלסטינית. "אני מבין ומכבד את עמדתו בעניינים רבים", אמר הנשיא.
הוא אמר אחר כך שהכרתן של שורת ארצות במדינה פלסטינית "נעשתה בטיפשות". אבל הטקסט של תוכניתו מדבר על יצירת "התנאים לדרך בטוחה להגדרה עצמית ולמדינה פלסטינית, שאנו מכירים בהן כשאיפת העם הפלסטיני". זה אולי ניסוח קצת מפותל, שתרגום מכאני שלו לעברית אינו משווה לו נופך ספרותי; אבל קשה שלא לראות בו ביטוי של תמיכה כלשהי ברעיון המדינה. במובן הזה הוא שקול כאי הסכמה עם ההתנגדות הישראלית הנחרצת.
נתניהו מצידו חזר אחר כך על התנגדותו מבלי לעדן אותה אף כמלוא הנימה. הוא דחה באריכות לא רק את רעיון המדינה, כי אם גם מתן תפקיד כלשהו לרשות הפלסטינית לפני שתעבור "טרנספורמציה יסודית, אמיתית ומאריכת-ימים". מאחר שהנשיא ויתר על שאלות בסוף הצהרתו, לעיתונאים לא ניתנה ההזדמנות לנסות וליישב את הסתירה בין ה'כן, אולי' של טראמפ ל'לא בא בחשבון' של נתניהו.
הנשיא נהג חיבה בראש הממשלה, כפי שהוא חוזר ועושה, אבל בתוך החיבה היה קשה להחמיץ גם רמז של נזיפה, או לפחות של הקנטה. לאחר שהרעיף מחמאות על אורחו הוא אמר, "אבל עכשיו העם [הישראלי] רוצה לחזור לשלום. הם רוצים לחזור לנורמליזציה במובן האמיתי". לשון אחר, הם עייפו מן המלחמה.
אכן, נשיא ארה"ב העמיד את עצמו כמליץ יושר לעם של ישראל מול ראש ממשלתו, בלב הבית הלבן. זה רגע שאולי ייכנס לדפי ההיסטוריה של הדיפלומטיה. אגב, טראמפ השתמש במלה "עייפים" לתאר את המנהיגים האירופיים שהכירו במדינה פלסטינית. "אני חושב שהם עושים את זה באמת מפני שהם עייפו מאוד ממה שמתרחש כל כך הרבה עשרות שנים", הוא אמר. עייפות היא אם כן מוטיב חשוב בתוכנית טראמפ.
הביקורת שנמתחה על נתניהו בישראל בגין התנצלותו לקטאר, בייחוד מצד הקיצונים הימניים בממשלתו, צריכה קונטקסט קצת יותר רציני: שיעור ידידותו האישית של דונלד טראמפ לשליטים המורשתיים של מדינות המפרץ.
"אני אהיה היחצ"ן של האמיר"
טראמפ אינו מחמיץ הזדמנויות להחמיא להם בלשון הפלגה. במסיבת העיתונאים אתמול הוא תיאר אותם, את כולם, כ'פנומנליים', 'אנשים שלא ייאמנו', 'מעורבים לחלוטין' בתהליך השלום. על ראש ממשלת קטאר הנשיא אמר שהוא 'איש גדול באמת'. שיחת הטלפון של נתניהו עם ראש ממשלת קטאר, במעמד הנשיא, הייתה "מלב אל לב… גדולה… פנטסטית… אני רוצה להודות לקטאר ולמנהיגותה. האמיר הוא איש פנטסטי. אני חושב שאני אהיה היחצ"ן שלו… הוא רוצה שלום".
קשה להתלונן על נתניהו, מכל זווית שהיא, אם לנוכח חיבתו המופגנת של טראמפ לקטאר ולנסיכי המפרץ, ראש הממשלה נשך את שפתיו, והציע התנצלות לקטאר.
בהערותיו הפומביות נתניהו הגביל את ההתנצלות להבעת צער על הריגה בשוגג של איש ביטחון קטארי בזמן ההתקפה הכושלת על צמרת חמאס. אבל לפי מקורות אחרים הוא התנצל על עצם ההתקפה, והבטיח שהיא לא תישנה. הוא כמובן היה יכול להשליך כוס מים, ולצאת מן הבית הלבן בטריקת דלת, אבל אין זה מן הנמנע שגם מבקריו מימין לא היו ממליצים על האופציה הזו.
1918: הנשיא הגיע על מרכבה
ספק אם הוגשה אי פעם תוכנית-שלום כה שאפתנית, בעיצומה של מלחמה כה קטלנית, על רקע פסימיות כה קודרת.
22 נקודות לה לתוכנית טראמפ לסיום מלחמת עזה ולכינון שלום במזרח התיכון. היא כוללת סעיפים העוצרים את נשימת הקורא, כמו זה המתווה דרך להנחיל לשני הצדדים, פלסטינים וישראלים, "ערכים של סובלנות ושל דו-קיום בשלום, כדי לנסות ולשנות את הלוך המחשבה (mindset) ואת הנרטיבים". כל זה ייעשה באמצעות "דו-שיח בין-דתי", שתכליתו תהיה "להבליט את היתרונות שהשלום יניב הן לפלסטינים והן לישראלים".
פשוט קשה להאמין למיקרא המלים האלה. נודפים מהן ניחוחות של אידיאליזם ליברלי, שבימין האמריקאי שמורה לו מלת הגנאי 'ווק' (Woke). בעברית של המאה ה-20 קראו לאנשים כאלה 'יפי נפש', לא מתוך הערצה.
בהיסטוריה הדיפלומטית של ארה"ב צריך לחזור מאה שנה ויותר כדי למצוא משהו מקביל לתוכנית טראמפ: הנשיא וודרו ווילסון מגיע לפריז בסוף 1918, מייד לאחר מלחמת העולם הראשונה, כדי לתקן את העולם, ולהבטיח שלום נצחי ('המלחמה שתסיים את כל המלחמות').
למרבה העניין, דונלד טראמפ השתמש בעצם המלים האלה אתמול, 'שלום נצחי'. תוכנית השלום שלו נועדה לסיים סכסוך "של מאות שנים, אפילו אלפי שנים", הא הטעים.
כמובן, נוסחה דיפלומטית לבדה אינה יכולה ליישב סכסוך של 'אלפי שנים'. נחוץ אקט של כמעט-התערבות באבולוציה האנושית, אולי עריכה גנטית, או סידור מחדש של תאי המוח. רק כך אפשר להבין את הסעיף ה-19 של התוכנית הקורא"לשינוי הלוך-המחשבה (mindset)" של ישראלים ושל פלסטינים. אפשר גם לתרגם "שינוי המנטליות".
תוכנית השלום של ווילסון, שעליה הכריז הנשיא ה-28 של ארה"ב בינואר 1918, בעיצומה של המלחמה, החזיקה 14 נקודות. במרכזה עמדו עקרונות של צדק ושל הגינות. היא הבטיחה הגדרה עצמית וזכויות אדם. כאשר מרכבתו של ווילסון נכנסה לפריז, בדצמבר 1918, העיר יצאה מגדרה בהתלהבות ובתקווה. גם לצרפתים, כמו לישראלים בהצהרת טראמפ אתמול, נמאס ממלחמה ארוכה, שעלתה בחיי 1.4 מיליון חיילים צרפתיים והפכה חלקים של צרפת לארץ לא-נושבת.
היסטוריונים יגידו לימים, כי בפריז, או למען הדיוק בוורסאי, ווילסון הניח את היסוד לא לשלום נצחי, אלא למלחמת העולם הבאה.
ספק אם טראמפ היה מתענג על השוואה כלשהי עם ווילסון. אבל הוא איש המתעניין מאוד במקום שתועיד לו ההיסטוריה. החל מאתמול, עתידו כמדינאי ועושה שלום מושקע בשוקי המניות של המזרח התיכון. יש לו עכשיו סיבה אישית, לא רק פוליטית, להבטיח שתוכנית 22 הנקודות שלו לא תושווה יום אחד עם תוכנית 14 הנקודות של ווילסון.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-sebolg-https://tinyurl.com/karny
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny ציוצים בעברית @KavHamashve