מצוקה דיפלומטית אינה סיבה לאבד עשתונות

מצוקתה הדיפלומטית עצומת־הממדים של ישראל הייתה מעמידה במבחן כל מדינה, כל ממשלה, כל חברה. זו מצוקה הנובעת מהחלטות מדיניות של ישראל, ולכל ארץ בעולם שמורה הזכות להתנגד להן ולבקר אותן. אבל הגבול בין ביקורת לגיטימית לזדון גלוי מתחיל להיחצות.

פדרו סאנצ'ס, ראש ממשלת ספרד, הדגים את החצייה הזו, כאשר פטר את אזרחי ארצו מן הצורך להחיל אמות־מידה אנושיות על ישראלים יחידים, באשר הם ישראלים. הוא התמלא גאווה, גאווה! לנוכח הכמעט פוגרום של משבשי ה־Vuelta, מירוץ האופניים הבינלאומי. לפנים, ראשי ממשלה ספרדיים נהגו להתגאות במה שמלמד הספורט על בני ארצם, עכשיו הם מתגאים במה שמלמד הפוגרום. בספרדית טובה אפשר לקרוא לזה סאנצ'יסמו (Sanchismo).

השאלה היא מה לעשות בכעס, המובן בהחלט, שמעוררים הסאנצ'יסמו ובני דמותו. האומנם צריך לדבר על האינקוויזיציה הספרדית בת 525 השנה, כפי שעשה גדעון סער? האומנם צריך להאשים את נשיא צרפת ואת ראש ממשלת אוסטרליה בעידוד האנטישמיות, כפי שעשה בנימין נתניהו בגלוי? האומנם צריך להוסיף את סין אל רשימת האויבות, כפי שעשה נתניהו לאחר הפיאסקו של מבצע "פסגת האש"?

האויב הנוסף שישראל לא הייתה צריכה

מצוקה אינה מוכרחה להוביל מנהיגים אל אבדן עשתונות. הם אינם מועילים לשמה הטוב של ארצם, וגם שמם שלהם מתחיל להתחרז עם דרגות של חוסר רצינות. מה שמותר לדונלד טראמפ אסור בהחלט למנהיגים של ארצות קטנות, התלויות לשיורן בהרבה רצון טוב של זרים.

ההתנפלות על מנהיגי צרפת ואוסטרליה הסבה נזק כבד לישראל והמעיטה את פוטנציאל ההבנה שלה. מה חשב ראש הממשלה שישיג באמצעות הטבעת האנטישמיות על מצחם של עמנואל מקרון ושל אנתוני אלבנֶזי. נתניהו הצליח רק להדהים את יעדי התקפותיו, ולהקטין את המידה שבה דעת הקהל מוכנה להתייחס ברצינות אל שימוש הלשון החריף הזה.

כתבתי כאן לפני חודש שיהודי אוסטרליה תלשו את שערותיהם. משפיענית מהימין הקיצוני, חנה וייזר, הגיבה בחשבון ה-X שלה, שבדיתי את האיפיון הזה מלבי. עוקביה הגיבו בתשואות. השבתי לה בפירוט רב, עם ראיות טקסטואליות וגם ויזואליות. הראיתי לה, שמנהיגי היהודים נזפו בנתניהו על התערבותו המגושמת בפוליטיקה האוסטרלית, התלוננו על הימנעותו מלהקדים ולהתייעץ איתם, והדגישו את הנזק שראש הממשלה גרם למאבק באנטישמיות באוסטרליה. התנצלותה עדיין נמצאת בשלבי הטיוטה.

אני חושב שמדהימה ביותר, עד כדי אי־אמון מוחלט, היא התקפת נתניהו על סין. הוא האשים אותה שהיא עושה יד אחת עם קטאר בהטלת "מצור של מידע" על ישראל. הייאמן? ראש ממשלת ישראל מתקוטט עם סין באחת השעות הדיפלומטיות הקשות ביותר שידעה ישראל מאז ומעולם.

כשלעצמי אני חושב את סין לפקטור מסוכן ביותר במערכת הבינלאומית. היא מקור של חתרנות בלתי פוסקת נגד הדמוקרטיה המערבית ונצלנית נפסדת של ארצות עניות, מדינה תוקפנית, שוחרת התפשטות ומדכאת ברוטלית של מיעוטים לאומיים ודתיים בתחומיה.

אבוי לעולם החופשי אם סין תהפןך למעצמת־העל הדומיננטית. מה חבל שישראל פתחה את תשתיתה בפני חברות סיניות. כפי שהקדימו להזהיר אנשי ביטחון מן המעלה הראשונה, כניסת הסינים מסכנת את ביטחונה הלאומי של ישראל.

אבל כל זה לא עומד כרגע על הפרק. ישראל אינה זקוקה להתייצבות גלויה של סין בין אויביה. הנה כי כן, השגרירות הסינית בתל אביב, באקט שכמעט אין דומה לו, פרסמה גינוי נמרץ וארוך לנתניהו. התקשורת הסינית יוצקת קיתונות של בוז עליו, על ממשלתו ועל המדינה. נספח צה"ל בבייג'ינג, אל"מ אלעד שושן, הושפל בעימות עם אקדמאי סיני בכיר באירוע ביטחוני חשוב.

המדינות שנפטרו מראשי ממשלה באמצע הדרך

על התנהגותו בעניין סין נתניהו צריך להיקרא לסדר במליאת הכנסת. הוא צריך להסביר מה מניע אותו, אילו עצות הוא מקבל, ואילו עצות הוא דוחה.

בשבועות האחרונים התפשטה בעולם כמאכולת אש הנטייה, או לפחות הנכונות, של מפלגות שלטון להיפטר מראשי ממשלה באמצע הדרך, הרבה לפני שהמנדט האלקטורלי הפורמלי שלהן פוקע.

מפלגת השלטון של יפן נפטרה מראש הממשלה לאחר שנה אחת בלבד; בית המשפט העליון של תאילנד פיטר את ראש הממשלה, והפרלמנט מצא לו תחליף בזריזות; ובצרפת הפרלמנט הפיל ראש ממשלה בהצבעת אמון, כשהנשיא מיהר למנות לו מחליף.

אולי לא כדאי לכלול ביבול הזה את ראש הממשלה בן ה-72 של נפאל, שצעירי דור ה-Z הפילו בהפגנות אלימות בתחילת החודש; אבל אפשר לכלול, פוטנציאלית, את ראש ממשלת בריטניה, שמרד נגדו מתחיל להתארגן בתוך מפלגתו עם הרוב הפרלמנטרי הגדול ביותר זה מאה שנה.

זה יתרונה של שיטה פרלמנטרית על פני שיטה נשיאותית: אין צורך לחכות לבחירות הבאות כדי להחליף ראש ממשלה כושל שאיבד את אמון העם, גם אם הוא מוסיף ליהנות מאמונם הבלתי מוגבל של צרחני רשת.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב- https://tinyurl.com/yoavkarny.
ציוצים באנגלית @YoavKarny, ציוצים בעברית @KavHamashve