מורגן פרימן ובראד פיט ב''שבעה חטאים''. מה עושים מול מערכת מושחתת / צילום: Arnold Kopelson Productions
כש"שבעה חטאים" הוקרן לראשונה ב-1995 הוא הגדיר מחדש לקהל מה מותחן הוליוודי יכול להיות. סרטו השני של דיוויד פינצ'ר אמנם התחפש לדרמה בלשית פרוצדורלית, אבל פירק את אזורי הנוחות של הז'אנר בזה אחר זה. גם לאולפני הסרטים הסרט הראה מה עשוי להיות להיט קופתי - אחרי שאולפן גדול שראה מולו מותחן אפל מדי, לא שגרתי ועם סוף בלתי מתפשר, ניסה לשנות אותו. פינצ'ר ושותפיו נאלצו להילחם כדי לשמור את סוף ה"קופסה במדבר", ובסופו של דבר כולם מצאו את עצמם מול הצלחה עצומה: סרט עם תקציב של 33 מיליון דולר הכניס כמעט פי 10 בקופות.
● 30 שנה ל"אפולו 13": איך חקר החלל הפך מעניין לאומי לגינת משחקים של מיליארדרים
● "הר ברוקבק" חוגג 20: הסרט ששם לראשונה זוגיות גברית על המסך בלי להתנצל
הוליווד גילתה שסרטים קודרים, פילוסופיים ומייאשים יכולים להיות לא פחות מסחריים מסרטי פעולה נוצצים. לעיר בה מתרחש הסיפור של פינצ'ר לא היה שם, הגשם שם לא פסק מלרדת, הצדק לא הושב על כנו והנבל ניצח. שלושה עשורים לאחר מכן, שבעה חטאים הזדקן והפך למשהו גדול בהרבה מעוד מותחן מוצלח, וגם אם לא רוצים להשתמש במילים גדולות כמו "נבואה", ברור ששבעת החטאים שג'ון דו (קווין ספייסי) ביקש להתעמת איתם, לא רק נוכחים בחברה המודרנית, אלא הפכו במידה רבה לתשתית שלה. דברים שנראו בזמנו כמו תוצאות זעם של מטורף, הפכו למודל עסקי.
הפתיח שזרק למקום אחר - ושכולם חיקו אחר כך
ההלם ששבעה חטאים הפיל על הצופים שלו התחיל אפילו עוד לפני הסיפור עצמו. הסרט אומנם מתחיל בפרולוג קטן של סצנת זירת פשע, אבל סיקוונס כותרות הפתיחה המהפכני לשעתו שעיצב קייל קופר זורק אותנו לגמרי למקום אחר: צילומי קלוז אפ של המחברות של ג'ון דו, טקסטים מרצדים, תמונות מושחתות, תערי גילוח ואצבעות מוכתמות בדיו, הכל לצלילי המוזיקה של ניין אינצ' ניילז. זה היה רקע קולנועי מכונן.
עד אז מותחנים התחילו בדרך כלל עם טקסט מנומס על רקע שחור, לכל היותר על רקע צילומי אווירה. פינצ'ר בחר לשדר כאוס באמצעות גלילי פילם מרצדים, קאטים אגרסיביים וטיפוגרפיה שרעדה כמו התקף פרכוסים (וכדי להדגיש את מידת ההשקעה: ההפקה שילמה כ-15 אלף דולר כדי להכין לג'ון דו מחברות "אותנטיות" מלאות בטקסטים של ממש, בכתב יד, שקשורים לדמות ולסיפור).
זאת הייתה יותר מבחירה סגנונית, אלא מניפסט נרטיבי. בתוך שתי דקות אנחנו בתוך עולמו הפרטי של ג'ון דו, שותפים בתהליך עוד לפני שהבנו מה קורה. לפתיח הזה הייתה השפעה עצומה, והוא התחיל גל של "גראנג' דיגיטלי" כעוד כלי סטוריטלינג המשלב אימה ואומנות. אינספור סרטים וסדרות קיבלו ממנו השראה, בהם "אספן העצמות" ואפילו הסדרה "בלש אמיתי".
הפילוסופיה השמרנית נהפכה לתמונת מצב
ב-1995 הפילוסופיה של ג'ון דו לגבי שבעת החטאים - גרגרנות, חמדנות, עצלנות, תאווה, קנאה, גאווה וזעם - נראתה שמרנית, ימי-בינמיית אפילו. ב-2025 היא מצב העולם: מגפה גלובלית של השמנת יתר בחסות תעשיית המזון, מיליארדרים צוברים הון על הון בזמן שהכול מסביב קורס, אינספור אנשים אמנם לא קשורים למיטותיהם, אבל דבוקים בחדרם למסך ולא זזים משם, הסחרה של תאווה בדמות פלטפורמות כמו אונלי פאנס מגלגלות סכומי עתק ורשתות חברתיות שמות גאווה, קנאה וזעם בבסיס המודל העסקי שלהן. המונולוג של דו בניידת על עולם שהפך קהה מול חטאיו, רלוונטי היום עוד יותר ממה שהיה אז; כי לא רק שהעולם לא תיקן את דרכיו, הוא לקח את שבעת החטאים, ארז אותם מחדש ומכר אותם בחזרה לציבור כדי להרוויח עוד דולר.
בלב הסרט מצוי המתח בין שני הבלשים: סומרסט (מורגן פרימן) הוא האינטלקטואל, הפסימיסט, איש ספר, מכיר באבסורד ובחוסר התוחלת של עבודתו, משוכנע שהעולם אבוד. הוא שורד באמצעות התנתקות, מוזיקה ומטרונום שמכניס לו קצת סדר בעולם כאוטי. מנגד, מילס (בראד פיט), צעיר, אימפולסיבי, משוכנע שאפשר לעשות, לתקן, שצדק עדיין חשוב, שלהיות בצד הנכון יכול להביא שינוי. יחד הם התגלמות הוויכוח הפילוסופי העתיק והרלוונטי תמיד האם זה נכון להתנתק ממערכת מושחתת או לנסות לפעול נגדה.
ג'ון דו הורס את שניהם: ההתנתקות של סומרסט לא מגינה עליו יותר ומילס מתפתה לזעם שמשלים את חזונו של דו. המסקנה מייאשת: מול מערכת רקובה, גם ציניות וגם אידיאליזם הופכים לכלי משחק. שניהם מפסידים. התמה הזו חזרה מאז בקולנוע המודרני אצל פינצ'ר ("זודיאק"), וגם אצל דני וילאנב ("אסירים") וכריסטופר נולאן ("האביר האפל").
רק זוועות יכולות למשוך תשומת לב
שבעה חטאים הוא גם סרט על אומנות. סומרסט קורא שירה, מאזין לבאך, מקיף את עצמו ביופי במטרה להישאר שפוי. ג'ון דו מתאר את הרציחות שלו כמעשה אומנות, שמכריח ומפתה אנשים להסתכל, כי אם החברה כבר לא מגיבה ליופי, רק זוועות יכולות למשוך את תשומת ליבה. פינצ'ר מחזק את התמה כשהוא מביים את זירות הרצח כאילו היו תערוכה: קומפוזיציה מוקפדת, פרטים מחושבים, גופות כאובייקטים גרוטסקיים. יש בסרט גם מעין אלמנט מטא אם רואים את הסרט כ"עיר" שבמרכזו והקהל עצמו, מתייחס במובן מסוים לזוועות שפינצ'ר מציג, כבידור.
זו ביקורת חברתית שרק הולכת ומתחדדת. בעידן של קליקבייט, כותרות זעם וסרטוני זוועות ויראליים, המדיה בנויה ומשגשגת על אותם העקרונות של ג'ון דו: אם אתה רוצה את תשומת הלב של ההמון, הכה אותו בהלם. זה הדבר היחיד שחודר דרך האדישות. אם יש מה ללמוד משבעה חטאים זה שהחטא, כשנהיה סקיילבילי, הופך מתכונה אנושית לתשתית חברתית.
שבעת החטאים הם אינם מגרעות אישיות יותר, אלא מנועים כלכליים. ג'ון דו היה אולי פסיכופט מופרע לחלוטין, אבל לא טעה באבחנה שלו, ואם הוא טעה במשהו, זה בהנחה שהזוועות יניעו מישהו בכיוון אחר, ולא יאומצו ויילעסו על ידי המערכת, שתהפוך אותם לספקטקל נוסף.
אחת הפשרות שפינצ'ר הסכים בדיוניו מול האולפן הייתה להוסיף את שורת הסיום של סומרסט שמצטט את המינגווי: "העולם הוא מקום טוב ששווה להילחם עליו. אני מסכים עם החלק השני". כאינדיבידואלים, כל אחד מאיתנו נמצא איפשהו על הספקטרום בין סומרסט למילס. יותר מדי ניתוק, ואנחנו הופכים אפתיים, יותר מדי זעם מאכל את הנפש, והמשימה הולכת ונהיית קשה מאי פעם. אולי השאלה ששבעה חטאים משאיר אותנו איתה, גם אחרי 30 שנה, היא לא אם העולם שווה הצלה או לא, אלא מה בכל זאת אנחנו בוחרים לעשות כשהאדישות והזעם הן כנראה שתי האפשרויות היחידות שלנו.