לפני 30 שנה, "אפולו 13" שחזר בהצלחה רגע ייחודי של גבורה בלתי אפשרית כמעט. סרטו של רון האוורד הפך את הטיסה ההיא, את סיפור החזרתם מהחלל של שלושה אסטרונאוטים, ובעיקר את דמותו של ג'ים לאבל (טום הנקס בסרט), שהלך לעולמו לאחרונה בגיל 97 - לנטועים בקאנון התרבותי.
● "הר ברוקבק" חוגג 20: הסרט ששם לראשונה זוגיות גברית על המסך בלי להתנצל
● האם הקסם של דיסני נשאר גם כשמדובר בבינה מלאכותית?
היום אפשר להסתכל על הסרט לא רק כהישג קולנועי מרשים לשעתו, אלא גם כשריד מעידן שבו תוכנית החלל הייתה סמל לאומי. היום, כשטיסות לחלל הופרטו והפכו לפלטפורמה לתיירות גלקטית, יום ההולדת ה-30 של הסרט "אפולו 13", שצוין בהקרנה ראשונה בגרסת איימקס, מזכיר לנו כמה העולם השתנה. הוא מזמין בחינה של שאלות שבדרך כלל לא נשאלות: מה אנחנו מאבדים כשהחלל החיצון כבר אינו חלום משותף של האנושות, אלא יוזמה פרטית של מיליארדרים וסלבס.
ז'אנר חדש של מותחן שתוצאותיו ידועות
במשך עשורים, סרטים המבוססים על סיפור אמיתי נכנסו לשלוש תבניות עיקריות: אפוסים היסטוריים ("היום הארוך ביותר" 1962), דרמה פוליטית/משפטית ("כל אנשי הנשיא") או ביוגרפיות ("גנדי", 1982). אלה היו תבניות יעילות ומוצלחות בחלק גדול מהמקרים, אבל כשהקהל חיפש משהו לכסוס ציפורניים מולו, הוליווד סיפקה בדרך כלל מותחנים בדיוניים או סרטי אסונות ("המגדל הלוהט", 1974). אלה הסרטים שהכניסו ללקסיקון השפה הקולנועית את מוטיב השעון המתקתק, את השימוש באנסמבל גדול שעסוק כולו במשימה הישרדותית שבה "כישלון אינו אופציה" - אבל כל אלה היו לרוב פנטזיות. היו סרטים שניסו לרמוז בכיוון אחר כמו "לחיות" (1993), או אפילו במידה מסוימת "רשימת שינדלר" (1993), אבל הם לא ישבו בנוחות בנישת ה"בלוקבסטר" הטיפוסי.
הצלחתו בקופות (355 מיליון דולר על תקציב של 60) ובקרב המבקרים (9 מועמדויות לאוסקר, כולל הסרט הטוב ביותר, ושתי זכיות) של אפולו 13 הייתה בסופו של דבר סערה מושלמת של הישגים טכניים יוצאי דופן, קאסט מושלם ונרטיב שהצליח להתעלות מעל המגבלות של הז'אנר - ולהגדיר אותו מחדש.
בעידן שבו בלוקבסטרים שעוסקים בחלל הלכו ונראו יותר ויותר מעולמות הפנטזיה, אפולו 13 היה מופת של ריאליזם. השחזור התקופתי היה ללא דופי, אך ההברקה הגדולה של האוורד היתה ביכולת למזג אמינות של דוקו-דרמה יוקרתית עם האדרנלין והספקטקל הוויזואלי של סרטי האסונות. לכל בעיה, קטנה כגדולה, עמה התמודדו האסטרונאוטים והמהנדסים, הוא התייחס כסיקוונס משמעותי. הוא לא בזבז את זמנו של הקהל בצפייה בפוליטיקאים או גנרלים מתווכחים על מדיניות, אלא דאג שכולנו נקפא עם האסטרונאוטים ונזיע עם המהנדסים בניסיונות לפתור את הבעיות אחת אחרי השנייה. הקאסט עבר אימונים מפרכים כדי לסגל לעצמו התנהגות של אסטרונאוטים בחללית, והשקיע זמן בלמידת הז'רגון המקצועי. ההחלטה של האוורד לצלם במטוס KC-35 המדמה חוסר-משקל באמצעות "נפילה חופשית" הייתה אומנם יקרה ומפרכת, אך התבררה כהברקה: השוטים המדמים חוסר משקל בחללית היו אותנטיים מאי פעם אז, ומחזיקים מעמד עד היום.
התוצאה היתה תת-ז'אנר הוליוודי רענן: "מותחן הישרדות שתוצאותיו ידועות מראש", ובז'אנר הזה מצגות הן אקשן, אלתורים הם סצינות עוצרות נשימה, והנדסה היא גבורה. לא עוד היסטוריה כ"הרצאה קולנועית", אלא "היסטוריה כספירה לאחור", החוגגת את גבורתו של האדם העובד, הפשוט, על רקע השלכות לאומיות מרחיקות לכת.
הוליווד הלכה ושכללה את תת-הז'אנר "הסיפור האמיתי כמותחן" בשנים שיבואו, עם שוברי קופות כמו "ארגו" (2012), "הוריקן" (1999), "המקור" (1999), "בלאק הוק דאון" (2003), "יונייטד 93" (2006), "אסון בלב ים" (2016), וטום הנקס הפך לליהוק פופולרי בז'אנר עם סרטים כמו "קפטן פיליפס" (2013), ו"סאלי" (2016). האוורד עצמו חזר לסוגה (ולמספר 13) עם "שלושה עשר חיים" (2022), על חילוץ קבוצת הילדים ממערה מוצפת בתאילנד.
שנות ה-90 היו תקופה של שגשוג ואופטימיות בארה"ב ובעולם, ואפולו 13 נגע בכל הנקודות המתבקשות של גאווה לאומית. הסרט חגג את ההישגיות האמריקנית שלא מוגדרת על ידי כוח צבאי, אלא על ידי כוח המוח, עבודת צוות, ועקשנות של אנשים המסרבים לוותר או להיכנע. ה"גבורה" המוצגת בסרט אינה קשורה במעשה אמיץ כזה או אחר, אלא בהפשלת שרוולים של אנשים בחולצות מכופתרות, המעשנים בשרשרת ומנסים לפתור בעיות שנראות בלתי ניתנות לפתרון.
למעשה, הסרט כל כך ממוקד בעבודה "מאחורי הקלעים", עד שדמותו של מנהל הטיסה (שמגלם אד האריס) מקבילה בחשיבותה לאסטרונאוטים עצמם; והביטוי "Houston, We Have A Problem" הפך להיות מעין קריאת "Avengers, Assemble" גנרית לכל פותרי הבעיות באשר הם.
פלטפורמה לתחזוק חשבונות אינסטגרם
אלא שאחרי שלושה עשורים, אפולו 13 נראה קצת חייזרי. שריד עתיק לימים שבהם חקר החלל היה משימה לאומית במימון הציבור, שתרם לא רק למדע, אלא גם איחד את האומה סביב מטרה וערכים משותפים. המרוץ לחלל בין מעצמות על של עידן המלחמה הקרה היה עניין שבו כל שיגור, עיכוב או תקלה היו מרכז ההתעניינות החדשותית עבור מיליונים. היום, טיסות לחלל הופרטו והפכו ממבצע ממשלתי-ציבורי-לאומי למגרש משחקים פרטי של מיליארדרים מעולמות הטק.
יזמים כמו אילון מאסק עם ספייס X, ג'ף בזוס ו"בלו אוריגין" וריצ'ארד ברנסון עם וירג'ין גלקטיק הפכו להיות הפנים המזוהות עם מסעות לחלל, והנרטיב עבר מאסטרטגיה לאומית לאמביציות פרטיות - ולפלטפורמה לתחזוק חשבונות אינסטגרם של סלבס.
גם אם יש לזה יתרונות בתחום החדשנות ומגוון האפשרויות הנפתחות, קשה שלא להבחין ששיגור רקטה פרטית בשידור לייב ביו-טיוב לא מייצר את ההתרגשות של מיליונים שצפו בשיגורים ה"לאומיים". כלומר, ההצלחות כבר אינן הישג משותף של אומה, אלא חיזוק של מותג. כך, כשצוללת שסיפקה להמון סיור בחורבות הטיטאניק נקלעה למצוקה ובסופו של דבר התפרקה במעמקי הים, השיח הציבורי לא נסב סביב חמש הנפשות שאיבדו את חייהן באסון, אלא סביב האבסורד של העשירים הרודפים אחר פעלולים.
לכן, הסיפור שהאוורד סיפר לא היה רק סיפור על עקשנות ותושייה, אלא גם סיפור על ערכים. במציאות, משימת אפולו 13 היתה תאונה שנאס"א חמקה ממנה בעור שינייה. אבל החשיבות התרבותית שלה הלכה וצמחה כשסופרה מחדש. הדרמה לא הייתה סביב ההגעה לירח, לא טכנולוגיה, לא פוליטיקה, אפילו לא המשימה עצמה - אלא רק סביב החזרת שלושה בני אדם במצוקה, הבייתה, בחיים. האומה עצרה נשימתה לא עבור כיבוש יעד, אלא עבור סיפור הישרדות. ב-1995 הנרטיב הזה עדיין דיבר לקהל: הטכנולוגיה והממסד עושים ככל יכולתם להגן על אנשים משלהם.
30 שנה אחרי, העולם כבר נראה אחרת. נסיעות לחלל ההן פרויקטי תיירות לאולטרה-עשירים, וחיי אדם כבר מזמן אינם הדבר החשוב שעל הפרק, אלא לכל היותר עוד שורה במאזן חישוב הסיכונים. הוליווד הפכה את אפולו 13 למיתוס שהוא ראוי להיות. הוא הזכיר לעולם שאומץ ועבודת צוות יכולים להפוך אסון להישג, ושהטכנולוגיה אומנם חשובה, אבל חשובים עוד יותר הערכים והתושייה של האנשים שעומדים מאחוריה. השאלה הנשאלת, מקץ 30 שנה, היא האם המיתוס הזה עוד יכול להחזיק מעמד בתרבות שהחליפה גאווה של קולקטיב ותחושת "משימה משותפת", בספקטקל אינדיבידאולי של עשירים. בעולם כזה, כנראה שקשה מאד לאחד אומה סביב מסר פשוט אך הכרחי כמו "החזירו אותם הביתה".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
