האם השכרת 12 דירות ונכסים נחשבת להשכרה עסקית או פרטית? התשובה האינטואיטיבית היא "ברור שעסקית". רשות המסים הביעה לא פעם את עמדתה כי השכרת ריבוי נכסים, בייחוד יותר מעשרה נכסים, היא השכרה עסקית המחייבת את בעלי הנכסים במס שיכול להגיע לכ-50%, ובתי המשפט ככלל תמכו בעמדה זו.
אז איך קרה שבמחלוקת מס שהגיעה לפתחו של בית המשפט המחוזי בתל אביב לאחרונה טענה הרשות כי השכרת שמונה נכסים מסחריים וארבע דירות מגורים נחשבת השכרה פרטית? התשובה היא שהפעם, כך התברר, הגדרת פעילות ההשכרה כעסקית הייתה מעניקה למשכירים פטור מלא ממס המוענק על־פי חוק לנכים בעלי נכסים - והשכרה פרטית לא.
● שמחון הציע ונתניהו ביקש לקדם: מס על הבנקים שנועד לסבסד משכנתא
● מפת הבנייה של ישראל: העיר שצפויה להכפיל את עצמה ואלה שיורדות בקצב
רקע: הכנסות בסך כ־4 מיליון שקל
פסק הדין עסק במיסוי הכנסותיהם משכירות של בני הזוג דניאלה ואמנון וייס, שהפיקו הכנסות דמי שכירות בסך כולל של כ־4 מיליון שקל, בשנות המס 2019-2015, מנכסי הנדל"ן בבעלותם.
על שם דניאלה וייס רשומים שמונה נכסים המושכרים לשימוש מסחרי ועוד דירת מגורים המושכרת למגורים. עיקר נכסים אלה התקבל על־ידה בירושה או במתנה מקרובי משפחה.
על שם אמנון וייס רשומות שתי דירות מגורים, בתל אביב ובנופים, המושכרות למגורים. הדירה בנופים מפוצלת לשתי יחידות דיור. אמנון גם מחזיק במניות חברת א.ד. וייס השקעות בע"מ, שבבעלותה חמישה נכסים מסחריים. אמנון הוא נכה בשיעור של 100%.
בשנות המס שבמחלוקת ביקשו בני הזוג כי חישוב המס על הכנסות דמי השכירות מהנכסים המסחריים ייערך בדרך של חישוב מאוחד, תוך ניצול זכאותו של בן הזוג לפטור ממס לנכה בגין הכנסות שהושגו ביגיעתו האישית, הכנסות מעבודה/עסק.
לנכה יש זכאות לפטור ממס גם בגין הכנסות שהושגו שלא ביגיעה אישית בסכום נמוך יותר (לפי סעיף 9(5)(ב) לפקודה), אולם בני הזוג ביקשו לנצל את הפטור המלא.
במהלך דיוני השומה בתיק הסכימו בני הזוג כי גם הכנסות דמי השכירות מדירות המגורים תיחשבנה כהכנסות מיגיעה אישית.
בשנת 2004 חתמו בני הזוג על הסכם שומה עם פקיד שומה למפעלים גדולים לגבי שנות המס 2001-1995, ובשנת 2016 חתמו על הסכם שומה נוסף לשנות המס 2014-2011, במסגרתם הוסכם כי אמנון יזקוף להכנסותיו 15% מדמי השכירות הנובעים מנכסי דניאלה כהכנסה מיגיעה אישית.
בשנות המס בערעור, 2015-2019, דיווחו בני הזוג על הכנסות דמי השכירות מהנכסים המסחריים במסגרת חישוב מאוחד, תוך ייחוס מלוא ההכנסות מנכסים אלה כהכנסה של נכה מיגיעה אישית - ולא רק 15% מההכנסות כפי שהוסכם בהסכם השומה לגבי השנים הקודמות.
רשות המסים: האישה לא תקבל את הפטור של הבעל
פקיד השומה לא קיבל את הדיווח והוציא שומה בצו, שבה קבע כי אין לייחס את דמי השכירות מנכסי בת הזוג כהכנסה מיגיעה אישית של בן הזוג הרשום, גם אם חישוב המס הוא מאוחד.
בני הזוג ערערו על הצווים וביקשו במסגרת חישוב מס משותף להחיל את הפטור המלא בגין הנכות של אמנון גם על ההכנסות מהנכסים הרשומים על שם דניאלה.
מנגד טען פקיד השומה למפעלים גדולים כי הכנסות דמי השכירות הן הכנסות פסיביות לפי סעיף 2(6) לפקודה, ולא הכנסות עסקיות לפי סעיף 2(1) לפקודה; ואף אם ההכנסה מהנכסים המסחריים תסווג כעסקית, לא מדובר בעסק של המערער ובוודאי שלא בהכנסה מיגיעה אישית שלו.
נוסף לכך, נטען כי הסכמי השומה שנחתם עם בני הזוג בנוגע לשנים הקודמות צופה פני עתיד ומהווה הודאת בעל דין שאין לייחס את כלל ההכנסות מהנכסים של דניאלה גם לאמנון.
ההחלטה: חישוב נפרד בגלל הסכם קודם
השופטת ירדנה סרוסי קיבלה את עמדת בני הזוג כי ההכנסות מהשכרת הנכסים הן עסקיות, וציינה כי "מחומר הראיות עולה כי לא רק שהמערער (אמנון, א' ל"ו) היה פעיל בניהול עסק השכרת הנכסים, אלא שהפעילות נוהלה כולה על־ידו. לפיכך, יש לראות בהכנסות דמי השכירות מנכסי בת הזוג, המיוחסות למערער כבן הזוג הרשום בגדרי החישוב במאוחד, כהכנסות של 'נכה' שהופקו ביגיעתו האישית והזכאיות לפטור ממס לפי סעיף 9(5)(א) לפקודה. התוצאה היא שכלל ההכנסות מנכסי בני הזוג הופקו ביגיעתו האישית של המערער, ולפיכך חוסות תחת הפטור ממס".
אך קביעות אלה לא הועילו לבני הזוג, כיוון שבעניין הסכם השומה קיבלה השופטת דווקא את עמדת פקיד השומה וקבעה כי בני הזוג כבולים להסכם השומה גם בקשר לשנות המס העתידיות.
"משבחרו המערערים לחתום על הסכם השומה לשנים 2014-2011, הכולל את אותו שיעור יגיעה אישית שנכלל בהסכם השומה לשנים 2001-1995, ומשנכללה בו התחייבות מפורשת להחילו גם על השנים הבאות - הביעו בכך המערערים את הסכמתם כי גם בשנות המס בערעור יחול אותו אחוז יגיעה אישית", קבעה השופטת, והוסיפה כי לא ניתן לסטות מהסכמות אלה "גם אם מתברר בדיעבד כי ההסכם אינו כדאי לאחד הצדדים".
נקבע כי בני הזוג מחויבים להסכם השומה על כלל ההסכמות שנכללו בו: כי לא יראו את ההכנסות מנכסי דניאלה כהכנסותיו של אמנון, וייערך חישוב נפרד של הכנסותיה; כי ההכנסות מנכסי דניאלה תסווגנה כהכנסות פסיביות מנכס; כי שיעור היגיעה האישית שייוחס לאמנון יעמוד על 15% מהכנסות נכסי דניאלה; וכי ההסכם יחול גם לגבי שנות המס הבאות.
תגובה: "בית המשפט שגה, שוקלים לערער"
עו"ד אפי אוחנה, שותף ומומחה לדיני מסים ממשרד דורון, טיקוצקי ושות', שייצג את בני הזוג וייס, מסר בתגובה: "לגופו של עניין, בית המשפט קיבל את כל טענות המערערים - הן לכך שפעילות השכרת הנכסים הנה בעלת אופי עסקי; הן שיש לייחס את מלוא ההכנסה מדמי השכירות למר וייס; והן שההכנסה נבעה מיגיעתו האישית של מר וייס.
"בית המשפט אף ציין במפורש כי לאור נסיבות אלה, דין הערעור להתקבל - כך שמלוא ההכנסה חוסה תחת הפטור המוענק למר וייס.
"אנחנו סבורים כי בית המשפט שגה בכך שדחה את הערעור אך ורק מן הטעם שבהסכם פשרה לשנים קודמות נאמר שהוא יחול גם בשנים עתידיות, וכי על בסיס העיקרון לפיו כל שנת מס עומדת בפני עצמה, היו רשאים המערערים לדווח כפי שדיווחו, באופן שגם תואם את מס האמת החל עליהם, על־פי הקביעות העובדתיות בפסק הדין.
"מאחר שמדובר בקביעה חריגה לעניין הנפקות של הסכם פשרה שנערך לשנים מסוימות על שנות מס עתידיות, הרי המערערים בהחלט שוקלים לערער על פסק הדין ולהביא את ההכרעה בסוגיה לפתחו של בית המשפט העליון".
