פרופ' סאמי מיעארי, מעורכי המחקר / צילום: פרטי
כשבוחנים את הסטטיסטיקה הגולמית של התעסוקה בחברה הערבית, התמונה נראית עגומה: 35% מהצעירות הערביות ו־26% מהצעירים הערבים בגילאי 18־24 אינם עובדים ואינם לומדים. אולם מחקר חדש שפרסם הפורום הכלכלי הערבי - בראשות פרופ' סאמי מיעארי (חוקר באוניברסיטת תל אביב) והכלכלן ארנון ברק - מגלה כי מאחורי המספרים הללו מתחבאת מציאות שונה לחלוטין - וכי הבעיה האמיתית היא לא במחסור בהון אנושי, אלא בהיעדר מקומות תעסוקה איכותיים.
● התוצאה מפתיעה: איזה בית חולים מוביל בשביעות־הרצון של המטופלים?
● מחנק אשראי, אבטלה ואלימות: האם השב"כ הוא הפתרון לארגוני הפשיעה?
המחקר, שבחן לעומק את נתוני סקר כוח־האדם של הלמ"ס, מגלה כי כאשר מפרקים את הקטגוריה הרחבה של "לא עובדים ולא לומדים", נחשפת תמונה מורכבת בהרבה. מבין אותם 35% ו־26%, חלק ניכר הם צעירים הנמצאים בהכשרה מקצועית פרטית, מתכוננים למבחני כניסה לאוניברסיטה, משפרים בגרויות, או מחפשים עבודה באופן פעיל. כלומר - הם כלל לא "חסרי מעש".
כשמנכים את מחפשי העבודה ואת אלו המצויים בהכנה ללימודים או בהכשרות, שיעור הצעירים הערבים שאינם פעילים ב־2023 עמד על כ־14% בקרב גברים וכ־16% בקרב נשים - לעומת כ־9% בקרב גברים ונשים צעירים יהודים. הפער קיים, אבל מתון הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב.
מעניין לציין כי הפער בין נשים ערביות ליהודיות נובע כמעט כולו משיעור גבוה יותר של עקרות בית בקרב הערביות - אך גם כאן חלה מהפכה שקטה: שיעור הצעירות עקרות הבית ירד במהירות מ־16% ב־2018 ל־7% בלבד ב־2023, לעומת כ־1% אצל היהודיות. המגמה ברורה ועקבית.
הבעיה האמיתית: חוסר במעסיקים
ובכל זאת, המחקר מראה דשדוש בקצב ההשתלבות של צעירים ערבים גברים, שלא משתנה משמעותית לאורך השנים. תובנה מרכזית שמוצעת בו היא הצבעה על הגורם לפער. "הצעירים הללו אינם מובטלים מרצונם, אלא מודרים ממעסיקים, מהזדמנויות, מכלכלה מקומית צודקת ויצרנית", מסביר פרופ' מיעארי. "הבעיה אינה עצלות, אלא מחסור מבני בשוק העבודה".
הנתונים מדברים בעד עצמם: מספר המעסיקים הבינוניים לנפש ביישובים הערביים נמוך ב־35% לעומת יישובים אחרים, ומספר המעסיקים הגדולים - ב־65% פחות. הפער מתחדד עוד יותר כשבוחנים ענפים ספציפיים. בענפים בעלי הפריון הגבוה - מידע ותקשורת, שירותים מקצועיים ומדעיים, שירותים פיננסיים - מספר המעסיקים ביישובים הערביים נמוך משמעותית.
בנוסף, כשבוחנים את ההבדלים לפי מחוזות, מתברר שהפערים מתמקדים בעיקר במחוז הדרום. בצפון ובמרכז הארץ, המצב בקרב הצעירים הערבים דומה הרבה יותר לזה של האוכלוסייה היהודית.
"הדרום הוא מראת הפערים: יישובים ערביים ללא מפעלים, ללא חברות בינוניות, ללא מגזרים טכנולוגיים, ללא הזדמנויות ממשיות", מציין מיעארי. "לא ניתן לדרוש מצעיר להשקיע בלימודים כשלאחר התעודה הוא חוזר לנקודת ההתחלה, לכפר שבו המדינה משקיעה רק שאריות".
לא רק הנושא האקדמי משחק תפקיד. צעירים ערבים נוטים לעבוד קרוב לבית - חלקם בגלל מגבלות תחבורה ציבורית, חלקם מבחירה. כשאין בסביבתם הקרובה חברות בינוניות וגדולות המציעות משרות איכותיות, הם מוצאים את עצמם בלי אופציות ממשיות.
ההכשרה חיונית, אך איננה קסם
ממצאי המחקר מערערים על הנרטיב השולט של מחסור בהון אנושי בחברה הערבית. המחקר מדגיש שאלפי צעירים וצעירות ערבים משתתפים בתוכניות הכשרה, לומדים ברצינות ומשקיעים שנים מחייהם בשיפור סיכוייהם. אך כפי שמציין פרופ' מיעארי: "ההכשרה חיונית, אך היא אינה קסם. לא ניתן להאשים את הפרטים באחריות להדרה כשלא מספקים להם הזדמנויות אמיתיות, קרובות ומתאימות להכשרתם".
המחקר ממליץ על מהפך במדיניות: במקום להתמקד רק בשיפור ההון האנושי, יש להשקיע במשיכת מעסיקים איכותיים לאזורים ערביים. זה כולל תמריצים להקמת סניפים של חברות גדולות, קישור בין הכשרה למסלולים תעסוקתיים ממשיים, ופיתוח תשתיות עסקיות.
"הצעירים הערבים אינם 'דור אבוד', אלא אנרגיה כלואה", מסכם פרופ' מיעארי. "אם המדינה תמשיך להתעלם מפער הביקוש, כל השקעה בהשכלה תישאר חסרה. אנחנו לא עומדים מול דור שלא רוצה לעבוד, אלא מול שוק עבודה שלא נערך לקראתו".
בשורה התחתונה, התובנה המרכזית מהמחקר היא: כשבוחנים לעומק את הנתונים, מתברר שהבעיה פחות חמורה ממה שנדמה, אבל גם שהפתרון שונה ממה שנהוג לחשוב. המחקר מבקש להפריך את מיתוס "הצעירים חסרי המעש בחברה הערבית", והאתגר האמיתי יהיה ביצירת הזדמנויות כלכליות איכותיות.