גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

לובי הבניין. אולם עצום ומרשים באורך 88 מטר שחוצה את הבניין עד מדיסון אווניו / צילום: Reuters, Anthony Behar

גורד השחקים החדש של ג'יי.פי. מורגן צ'ייס בכתובת 270 פארק אווניו, שנפתח ב־21 באוקטובר, הוא גורד השחקים המשמעותי ביותר שנבנה בניו יורק מזה דור. בכל קנה מידה, מדובר ביצירה יוצאת דופן. הוא תופס בלוק עירוני שלם בין הרחובות 47 ו־48, עלות בנייתו הוערכה ב־3 מיליארד דולר והוא משתרע על פני כ־232 אלף מ"ר (2.5 מיליון רגל רבועה). ייתכן שאינו הגבוה מבין גורדי השחקים החדשים הענקיים - אותם מגדלים דקיקים כמו קיסמים מדרום לסנטרל פארק, הגבוהים ממנו ומגיעים ל־423 מטר (1,388 רגל), אך אף אחד מהם אינו משתווה לו במורכבותו, בתחכומו ובאופיו הציבורי הבלתי־צפוי.

● כפר סבא במאבק מול הותמ"ל על עתודת הקרקע האחרונה: "פיגוע תכנוני"
● צה"ל מתחיל להעביר את אגפי המודיעין והתקשוב לנגב, ללא פתרונות תחבורה או דיור

הקמת הבניין התאפשרה בעקבות תקנות תכנון חדשות (zoning) לאזור איסט מידטאון, הכולל 73 בלוקים סביב תחנת גרנד סנטרל. מתוך דאגה למחסור בבנייה חדשה (גילם הממוצע של בנייני המשרדים עמד על 70 שנה), הרשות לתכנון עירוני הקלה את התקנות ואפשרה צפיפות בנייה גבוהה בהרבה. בתמורה, נדרשו הבניינים החדשים להקצות שטחים ציבוריים, כולל מדרכות רחבות מהסטנדרט הצר של 3.6 מטר המקובל בשכונה. התקנות אומצו ב־2017, ובשנה שלאחר מכן הודיעה ג'יי.פי. מורגן כי תחליף את בניין Union Carbide בגורד שחקים שגובהו כמעט כפול.

אנרגיה עצומה וסוערת

ממבט מהרחוב, הבניין ב־270 פארק יוצר רושם של אנרגיה עצומה וסוערת. הוא אינו "מטפס" לשמיים - הוא מזנק מן הקרקע, כאילו נורה ממשטח שיגור תת־קרקעי. קירותיו נוטים החוצה בזווית נועזת, נשענים על קורות מתכת ענקיות הנפרשות בצורת מניפה ומרימות את הבניין לגובה של כ־24 מטר, ומשם מתחילה עלייה אנכית חדה. קומת הקרקע הפונה פנימה מאפשרת למדרכה להתרחב לכדי כיכר פתוחה - צעד הנוגד את ההיגיון המסחרי הניו יורקי, שלפיו כל בניין צריך להגיע עד לקו המגרש.

ה"אקרובטיקה" המבנית הזו נדרשה כדי לעקוף את מסילות הרכבת שמתחת, אך הצורה הדינמית שנוצרה אופיינית למשרד פוסטר ופרטנרס, שאדריכליו היו מחלוצי סגנון ההייטק באדריכלות. כל סימני ההיכר של עבודתם ניכרים כאן: שלד הפלדה החיצוני, הדגשת הקורות האלכסוניות והדיאלוג המתוח בין כוח למשקל. תצוגה תעשייתית גלויה כזו נדירה כיום, כשקירות הזכוכית המודרניים נוטים להסתיר את חלקי המבנה הפנימיים, והם נראים כבית קלפים עשויים מראות. אך נורמן פוסטר, מייסד המשרד, רואה בקורה עצומה וגלויה המקרינה מתח דבר משמח - כמו אתלט יפהפה בעירום.

האתלטיות הזו ממשיכה כלפי מעלה. הבניין נסוג לאחור ארבע פעמים בחדות ככל שהוא מתרומם, בצורניות מלבנית המזכירה מגדל דומינו מדורג. צורתו אמנם מודרנית מאוד, אך גם מעוררת תחושה של היכרות - מזכרת מגורדי השחקים המדורגים של ניו יורק בסגנון אר דקו משנות ה־20 וה־30.

הוד והדר גם מבפנים

המפגש בין חדשני למסורתי נעשה מרתק אף יותר ברגע שנכנסים ללובי הפונה לפארק אווניו. אולם עצום ומרשים באורך 88 מטר חוצה את הבניין כולו עד מדיסון אווניו. משני צדדיו ניצבות קורות פלדה בצורת V, מצופות ברונזה, המשוות לו הדר של שדרת עמודים טקסית קדומה. תחושת התנועה הטקסית מועצמת בזכות גרם מדרגות רחב ואלגנטי - צורה שאותה הגדיר פוסטר במהלך סיור בבניין כחלק מה"שפה ההיסטורית של אדריכלות הבנקאות". במרכז הציר עומד תורן הנושא את דגל ארצות הברית, המתנופף ברוח מלאכותית שנוצרת במיוחד.

גורדי שחקים מתרוממים לשמיים, אך ברבים מהם תחושת הנשגבות אינה נשמרת בחלל הפנים. בסופו של דבר, מדובר בנדל"ן. אך ב־270 פארק נוצר לובי נדיר, שגודלו והשאפתנות שלו אינם נופלים מנוכחות הבניין בקו הרקיע. אמנם מבקרים אינם יכולים לעבור את מחסום האבטחה ללא אישור, אך הם יכולים להתקדם מספיק כדי שיחושו את ההוד של המרחב ויוכלו להתבונן בשני ציורי הענק של גרהרד ריכטר המעטרים את המעבר המרכזי. זהו לובי המשתווה לטובים בעיר - אפילו לזה של בניין וולוורת’. מומלץ לבקר ולראות.

רגישות לחוויה האנושית

נדיבות דומה במרחב ניכרת בכל רחבי הבניין - אך אין בה ראוותנות. פוסטר דיבר בלהט על חשיבות הבריאות והרווחה בבניין משרדים, ועל תפקידם של אוויר צח ואור טבעי. העובדים בבניין - שבסופו של דבר יגיע מספרם לכ־10,000 - נהנים מכמות אוויר כפולה ומ־30% יותר אור יום לעומת משרדים רגילים בניו יורק. תקרות גבוהות וחלונות עצומים מסבירים מדוע הבניין כולל רק 60 קומות, בעוד שבניין האמפייר סטייט - הנמוך ממנו - יש רק 102 קומות.

נוסף לכך, סביב שמונה קומות המסחר שלו נפתח חלל בגובה כפול. בקומה ה־14 נמצא לובי תלת־קומתי עם נוף לעיר, תוסס ככיכר שוק בעיירה קטנה.

אין סיבה שאדריכל בסגנון ההייטק לא יהיה גם הומניסט. אפילו בפרטים הקטנים ביותר יש כאן רגישות לחוויה האנושית - למשל בעיצוב מדרגות החוץ, שאינן דומות לבלוק אלא מתעגלות בפינותיהן. "אנשים ניגשים לבניינים באלכסון, לא חזיתית", מציין פוסטר, "כמו בבניינים הגדולים של העת העתיקה". כשנשאל היכן למד זאת, סיפר על שלושת מורי הדרך שלו בתקופת לימודיו בייל בראשית שנות ה־60, שכל אחד מהם ייצג תכונה אחרת: פול רודולף ("מעשיות"), סרז’ צ’רמייף ("רעיונות") ו־וינסנט סקאלי ("היסטוריה").

בבחירתם בפוסטר כאדריכל, החליטו בג’יי.פי. מורגן צ’ייס ליצור מגדל מסחרי שהוא גם מבנה אזרחי - פתוח לרחוב, מכבד את התרבות האדריכלית של העיר ומתייחס בכבוד לדייריו. זהו ביטוי לערך של החיים העירוניים - הישג מרשים במיוחד בבניין שתוכנן בשנות הקורונה, כאשר נדמה היה שעבודה מרחוק היא עתיד המשרד.

נורמן פוסטר, כיום בן 90, הוא אולי האדריכל החי היחיד שצפה במו עיניו בפצצות הנאצים נוחתות על עיר הולדתו. הוא חווה את ההפצצות על מנצ'סטר בחג המולד של 1940. למחרת אסף שברי רסיסים - המפגש המוחשי הראשון שלו עם עולמנו הטכנולוגי. כילד של הבליץ, גדל מוקסם מטכנולוגיה אך תמיד היה מודע לממד האנושי שבה. עתה העניק ללקוחותיו - ולעיר - יצירה המשקפת איזון זה במלואו.