וודי ובאז. סרט שאף פעם לא היה על צעצועים / צילום: Shutterstock
בדיוק השבוע לפני 30 שנים, בובת סמרטוטים בדמות קאובוי ואיש חלל מפלסטיק שינו את העולם. קשה לזכור כמה חדשני ומהפכני היה "צעצוע של סיפור" ב-1995. מה שהיום נראה מובן מאליו באנימציה - מידול תלת ממד, תאורה דינמית, תנועות מצלמה וירטואליות - הומצא למעשה עם הסרט הזה. הוא לא היה רק סרט האנימציה הממוחשב הראשון באורך מלא, אלא המפץ הגדול של מציאות קולנועית חדשה, שבה דמויות דיגיטליות יכולות להרגיש יותר חיות ואנושיות מהדבר האמיתי.
● הדמויות האהובות של הוליווד חוזרות לתחייה באמצעות AI
● כשהרשתות החברתיות מרוויחות מקנאה וזעם: שבעת החטאים הפכו למנוע כלכלי
הסרט, שנעשה בתקציב של 30 מיליון דולר, הפך לסרט הקופתי ביותר של השנה בעולם (כמעט 400 מיליון דולר), עוקף מותגי-על כמו בונד, באטמן ו"מת לחיות". הוא הפך את פיקסאר מנישת טק למעצמה תרבותית גלובלית, החזיר למסלול אחד, סטיב ג'ובס (שכנשיא פיקסאר הפיק את הסרט), ופתח את השער לתעשייה של מיליארדים.
אבל המהפכה האמיתית כנראה לא הייתה כלכלית או טכנולוגית, אלא בחיבור האינטימי והרגשי הראשון של קהל עם תוצר שכולו דיגיטלי. הוא הצית בהלה לזהב של ממש בהוליווד. עם ארבעה סיקוולים ומכירות מרצ'נדייז במיליארדים, ברור היום ש"צעצוע של סיפור" היה יותר מסרט. הוא היה אבטיפוס.
משברי זהות אנושיים
מה שהבדיל את "צעצוע" מעשרות סרטי אנימציה אחרים הייתה מידת האינטליגנציה הרגשית שבלב הסיפור. כלומר, פיקסאר לא רק הייתה בחזית הטכנולוגיה, אלא גם סיפקה שיא של רגש. זה לא סרט על "צעצועים מדברים", אלא על שתי דמויות שחוות משברי זהות אנושיים להפליא: עולמו של וודי היה בנוי על אהבה חיצונית. הסטטוס שלו כצעצוע המועדף לא היה פריבילגיה, אלא מהותו. הפחד שלו אינו מאובדן "מיקום במדף" לבאז, אלא מאובדן המראה היחידה שמאשררת לו שהוא קיים וראוי. באז לעומתו מגיע כשהוא מאמין גמור במיתוס העצמי שלו. אין לו תהיות קיומיות עד שהוא נתקל בפרסומת שמערערת את עולמו. הגילוי הזה בסרט לא היה פאנץ', אלא התמוטטות פסיכולוגית. בעוד וודי חושש מלהיות לא אהוב, באז מתמודד עם הריק הקיומי של מי שלא מאמין עוד לסיפור של עצמו.
הדינמיקה ביניהם אינה רק ציות לחוקי ז'אנר הBuddy-Movies, אלא שיקוף של יחסי הורים וילדים, מו"מ של 80 דקות בין תמימות למודעות עצמית. הילדים חשו את הפחד של וודי, והמבוגרים את ההשפלה של באז. פיקסאר הבריחה קלאסיקה של דילמה קיומית בסרט על צעצועים. הימור פשוט, אך מהפכני: אם הרגשות יהיו אמיתיים, המדיום לא ישנה.
האימה בחצר השכנה
מתחת לחמימותי, "צעצוע" הוא בבסיסו סרט אימה. בסצנה בבית של סיד, הילד השכן ו"הנבל" של הסרט, אנחנו נחשפים לצעצועים "מוטציות", דלתות חורקות, ראשים מסתובבים, ותנועות מצלמה שלקוחות מסרטים על בתים רדופי רוחות. כמו באגדות של האחים גרים או אנדרסן, הפחד הוא כלי להעביר מסר. נטישה, החלפה, ה"מפלצת" שבחוץ - הסרט מטפל בפחדים הבראשתיים ביותר של הילדות.
בניינטיז קצת אפלה בסרטי ילדים לא הייתה נדירה ("מלך האריות" למשל) אבל הפחד והמוות בהם היו "אופראיים". פיקסאר ייבאה את הפחד לחצר השכנה. "להפחיד את הילדים כדי לגרום להם להרגיש בטוחים שוב" היה אינסטינקט מאוד "שפילברגי" מצדה (שרוב סרטיו, גם המשפחתיים לכאורה, הם בבסיסם סרטי אימה).
בפיקסאר לא הסתפקו רק ברעיון הפחד כמנוע רגשי, אלא ציטטו במודע מ"הניצוץ" של קובריק: השטיח בבית של סיד, דוגמת המצעים של אנדי, ותנועות המצלמה הארוכות והסימטריות מנקודת המבט של הדמות החלו שרשרת ציטוטים שנמשכה גם בסרטי הפרנצ'ייז הבאים. לצטט מאחת היצירות הכי מערערות בתולדות הקולנוע בסרט לכל המשפחה זה חתיכת הימור פרוע, אבל זה עובד. "צעצוע" לא עושה פארודיה על קובריק או על סרטי אימה, הוא ספג את הדקדוק הקולנועי שלהם כדי לייצר אימה משלו. פיקסאר סמכה על הקהל שהם יוכלו להרגיש לא בנוח, ובכל זאת ליהנות.
אבן יסוד נוספת בהצלחה הנצחית של הסרט היא המוזיקה של רנדי ניומן. ניומן, עם קולו הנוגה והכתיבה המעודנת, סיפק את הפסקול המושלם למשבר הקיומי של הצעצועים. השיר "You've Got a Friend in Me" ("אני חבר שלך" בגרסא העברית) הפך להמנון נצחי של ידידות, אך האמת היא שבדיסני שנאו אותו. ההנהלה דרשה שיר "חזק" ו"גדול מהחיים" יותר, בדומה לשירי "מלך האריות". ג'ון לאסיטר (הבמאי) ופיקסאר התעקשו, ובצדק, שניומן יצר משהו אינטימי, שלוחש את המסר הרגשי העמוק ביותר של הסרט, במקום לצעוק אותו. הבחירה הזו, שדגלה ברגש עדין על פני מופע גדול מהחיים, רק הדגישה את ההבדל בין הטון ה"דיסניאי" הקלאסי לבין הטון המודרני של פיקסאר.
חשוב לתת כבוד גם לקולות: טום הנקס (וודי) וטים אלן (באז) היו ליהוק גאוני. הנקס, רגע אחרי זכייה כפולה באוסקר ("פילדלפיה", "פורסט גאמפ"), הקרין את החום הלאומי ובו זמנית את הפגיעות הנדרשת לדמות הנאבקת על מעמדה. אלן, קומיקאי שהיה אז בשיא הפופולריות שלו, הצליח לגלם את המיתוס העצמי הנרקיסיסטי כך שבאז יישמע משעשע, ולא מעצבן.
צפייה חוזרת מגלה עד כמה "צעצוע" חיווט מחדש את הטון של סרטי האנימציה שקדמו לו. לפניו, התבנית היתה "דיסנית" במהותה: כנות, מוזיקליות, גדולה מהחיים. אחריה נולדה תבנית חדשה: אירוניה, מודעות עצמית, אנסמבל של דמויות. החייזרים הירוקים הקטנים שזהים זה לזה, מתנהגים באחידות וטיפשותם מקסימה, הם "המיניונים" הראשונים, חלק מההיגיון הקומי שהביא גם את הפינגווינים ממדגסקר. שרק? כנראה שהסרט הזה לא היה קיים אלמלא פיקסאר. הפירוק הנרטיבי של סיפורי הילדים, אירוניה עטופה בחמימות, מהלומות מילוליות בין שני גיבורים, כל זה התחיל בוויכוח הראשון בין וודי לבאז. "צעצוע" לא רק המציא את האנימציה הדיגיטלית, אלא את הקול המודרני של בידור מונפש לכל המשפחה. כל מה שנעשה מאז, מהדהד אותו בצורה כזו או אחרת.
הסרט החמישי בדרך
מאז 1995 הקאובוי ואיש החלל צצו שוב ושוב בסיקוולים, סרטים קצרים וספין-אופים. השבוע שוחרר הטיזר טריילר ל"צעצוע של סיפור 5", ולא רק שכל כולו מרוכז בצעצועים אחוזי חרדה, הוא גם סוגר מעגל סיפורי באופן מושלם: במקום לחפש צעצוע חדש, האיום הפעם הוא Lilypad, טאבלט-צפרדע חכם המייצג מציאות שבה ילדים מעדיפים מסכים על פני כל צעצוע. הטריילר נחתם בשאלה "האם תם עידן הצעצועים?" שמהדהדת את אותה חרדה המקורית של וודי מ-1995 (החשש מלהיות מיותר). רק שהפעם, גם בני האדם מביטים בחשש על טכנולוגיה המאיימת להחליפם.
כך, הפרנצ'ייז שכבר ידע שני סופים מספקים (כולל סצנה בלתי נשכחת שבה הצעצועים ניצבים רגע לפני "מותם"), מסרב להסתיים. קשה להתעלם מהאירוניה כשסיפור על הפחד מהתיישנות הפך למותג אינסופי. "צעצוע" נוצר בדיוק בקו התפר של המעבר מעולם אנלוגי לדיגיטלי, והוא מייצג זאת יפה גם דרך הדמויות: וודי הצעצוע האנלוגי, באז הוא הפנטזיה הממוסחרת בייצור המוני.
אך הסרט הרבה יותר משמעותי מנוסטלגיה. הוא שינה את הדרך שבה מסופרים סיפורים, את האופן שבו נוצרים ויזואליים, את השימוש בפחד ואת התנהגותם של מותגים.
וודי ובאז הם הרבה יותר מסתם צעצועים; הם שני צדדים של העצמי המודרני: האחד נאחז במשמעות שנובעת מאחרים, השני מנסה לבנות אותה מתוך מיתוס עצמי. שניהם מוצאים נחמה זה בזה. אולי בגלל זה הסיפור מסרב להיגמר. בגלל שהוא אף פעם לא היה על צעצועים, אלא עלינו.