השבוע התגלתה תגלית משונה ביקום "מלחמת הכוכבים": השחקן אדם דרייבר חשף בריאיון כי הוא והבמאי סטיבן סודרברג (סדרת סרטי "אושן 11", "ארין ברוקוביץ'"), הציעו לדיסני להפיק סרט המשך ל"מלחמת הכוכבים פרק IX: עלייתו של סקייווקר". בסרט, שהיה עתיד להיקרא "המרדף אחר בן סולו", הגיבור שמגלם דרייבר יחזור מן המתים.
● סקירת "מועדון הרצח של יום חמישי": הבלשים של נטפליקס בגיל השלישי
● כשהרשתות החברתיות מרוויחות מקנאה וזעם: שבעת החטאים הפכו למנוע כלכלי
דרייבר תיאר את התסריט - שנכתב על ידי הכותב המוערך סקוט ז. ברנס ("ג'ייסון בורן", "התפשטות") - כ"אחד הפרויקטים הכי מגניבים שאיי פעם לקחתי בהם חלק". דרייבר אישר שראשי חברת ההפקות לוקאס פילם (שבבעלות דיסני) אהבו מאוד את הרעיון והבינו את הזווית המיוחדת של היפוך הנראטיב של דארת' ויידר. אולם, הם הטילו וטו על פרויקט - בשל סיבה פשוטה להפליא: "הם לא הבינו איך ולמה בן סולו חי".
אדם דרייבר. קיבל וטו / צילום: Shutterstock
זאת סיבה אירונית במיוחד, אם נזכרים שבמלחמת הכוכבים, המתים אף פעם לא באמת מתים: פלפטין הוחזר לחיים באחת החזרות הכי ידועות לשמצה בתולדות הקולנוע, דארת' מול הצליח לשרוד אחרי שגופו נחתך לשניים ויודה ולוק סקייווקר עושים פייס-טיים מהעולם הבא בתדירות גבוהה למדי. למרות זאת, דיסני מתחה קו בחול לגבי מותו של בן סולו - ולפחות לעת עתה, הוא ישאר סופי.
למרות זאת, השאלה המעניינת שנובעת מהאנקדוטה הזו אינה "למה" דיסני אמרה לא לחזרתו של בן סולו - אלא עוד כמה זמן ה"לא" הזה בכלל יזיז למישהו.
מי מחליט על סוף הסיפור?
התגובות בקרב הפאנדום של מלחמת הכוכבים להודעה של דרייבר היתה צפויה - אך מסקרנת: מחציתו מחה על ההזדמנות שהוחמצה לייצר סרט טוב - הכולל דמות משמעותית, שחקן אהוד ובמאי מוערך ומנוסה כמו סודרברג. המחצית השניה דרשה לכבד את הסיפור ולהשאיר את סיפור סופור של בן סולו כפי שהוא. הדבר מצביע על העובדה שבעידן המודרני קהילת המעריצים היא גוף אקטיבי, שמתנהל הן כשומר סף והן כ"בעלים-שותף" של נראטיבים.
דמות כמו בן סולו אמנם שייכת "על הנייר" לדיסני, אבל בפועל היא הקניין הרגשי של מליוני צופים נלהבים - אשר בונים בעצמם עולמות, סיפורים וזהויות סביבו במה שקרוי "תוכן מעריצים". ובעולם כזה, בו הבעלות על הקניין הרוחני של יצירה מצליחה מפוצלת לבעלות חוקית ובעלות רגשית, סופים הופכים לעניין גמיש מאוד.
מכאן, עולה שאלה קיומית: מה קורה כאשר תוכן המעריצים עובר לידיה של הבינה המלאכותית - המבטיחה לספק כל פנטזיה נרטיבית אפשרית?
ה"לא" של דיסני עומד בניגוד להתפתחויות האחרונות בעולם הבינה המלאכותית, המבקשת לשבור את מחסומי הקניין הרוחני. ואולי, היא אף מאותת על כך שאחת ההשקעות האחרונות והמעניינות של אמזון תהפוך לקו פרשת מים לתעשיית הבידור כולה.
חברת אמזון השקיעה במוצר של חברת סטודיו פייבל, שנקרא Showrunner. הפלטפורמה מכונה בענף "הנטפליקס של AI" והיא מאפשרת למשתמשים לייצר תוכן ממותג באמצעות כלי AI ופרומפטים טקסטואלים, שמבוסס על עולמות וסיפורים של יצירות מוכרות. בפלטפורמה כבר קיימות מספר סדרות מקור (Exit Valley, Ikiru Shinu), ובמקביל היא מנהלת מגעים לרכישת רישיונות מחברות הפקה גדולות.
המודל העסקי פשוט: המשתמשים ישלמו דמי מינוי (10$-40$ לחודש), בתמורה לאפשרות לייצר תוכן בפרומפט בעולמות האלה. למשל, והיה והפלטפורמה תצליח לרכוש מדיסני זכויות למלחמת הכוכבים יוכלו משתמשים ליצור סיפורים בעולם הזה באמצעות כלי ה AI ואף להפיץ אותם בפומבי. בחזון של החברה, משתמשים יוכלו לייצר אפילו תכנים מוכרים בכיכובם. כלומר, הולך ומתקרבת העת בה תוכלו לשבת לערב משפחתי בסלון - ולצפות בפרק של "חברים" בכיכוב ההורים.
"עדיין לא ראינו סרט AI מוצלח"
ההשקעה של אמזון אינה טריוויאלית. היא מסמנת את העובדה שסטוריטלינג באמצעות בינה מלאכותית מתקדם מן השוליים של הטק אל עבר ליבת האסטרטגיה של תאגידי הבידור.
לדברי סטודיו פייבל, החברה נמצאת במגעים עם מספר אולפנים גדולים, על מנת לאפשר למעריצים לייצר גרסאות משלהם לתכנים מוכרים ואהובים. אמנם, מעריצים מייצרים כבר היום תוכן בלתי רשמי באמצעות AI, אבל הכלים הרשמיים והחוקיים יתנו לו ערוצי הפצה ומודל עסקי ויעמידו את האולפנים בפני ברירה מעניינת: מצד אחד אובדן שליטה על הנראטיב של הנכס, מצד שני עשרות ואף מאות אלפי יוצרים שעובדים כדי לייצר עבורה הכנסות, באפס סיכון, כשהיא עדיין עם היד על השאלטר ומחליטה מה יופץ ומה לא.
המהלך של אמזון בהחלט הכה גלים בהוליווד. מבחינת רבים, מדובר בוולידציה לתפקיד הקריאטיבי ש-AI אמור למלא, וסימן ברור שתוכן שמיוצר באמצעות AI נלקח ברצינות על ידי האולפנים. אחרים סקפטיים בהרבה, ומציינים שעדיין לא נתקלו בתוכן מוצלח שיוצר על ידי בינה מלאכותי.
החיים (והמוות) החדשים של בן סולו
ההשלכות הפוטנציאליות של פלטפורמות כמו Showrunner ברורות ומיידיות. במצב בו קיימת האפשרות החוקית לייצר תכני פרנצ'ייז על ידי מעריצים באמצעות דמי מנוי - ה"לא" של דיסני לסרט ההמשך של בן סולו יהיה חסר משמעות. מעריצים יוכלו להחזיר דמויות מהמתים באלפי דרכים שונות - רומנטיות, טראגיות או קומיות. הקאנון יהפוך רק לענף סיפורי אחד מיני רבים. יש בזה משהו מרגש ומערער בו זמנית.
מצד אחד, זו התגשמות חזון הדמוקרטיזציה של התוכן: ביזור של סטוריטלינג. מהצד השני, אין יותר "סוף" אחיד לאף סיפור, והשחיקה בערך הסיפור עצמו - בעידן בו פרומפט מייצר אותו תוך דקות - מפחידה מאד. האם קניין רוחני יוכל לשמור על ערך כאשר כל אחד יכול "לגעת" בו? מה יקרה כשתוכן מעריצים "רשמי" שכזה יהפוך ויראלי וייצר הכנסות משמעותיות? האם הוא יהפוך לחלק מהקאנון - או שעדיין ישאר בגדר "תוכן מעריצים"? ומי יהיה הבעלים החוקי שלו?
במשך יותר ממאה שנה, אולפנים גדולים היו הבעלים הבלעדיים של אמצעי הפקת התוכן וערוצי ההפצה. עכשיו, כלי הבינה המלאכותית, מכונות התוכן האינסופיות, הופכים לאט לאט לנחלת הכלל. פלטפורמה כמו Showrunner מאפשרת למעריצים לא רק לדמיין סיפורים נוספים - אלא גם להפיק אותם עם גימור קולנועי מקצועי. הכוח של האולפנים יהיה טמון מעתה במכירת הרשיונות לספר את הסיפור האהוב, כך שצבירת הקניין הרוחני והשליטה עליו ימשיכו להיות יעד משמעותי עבורם.
מכאן, שדיסני אולי דחתה לעת עתה את "המרדף אחר בן סולו", אבל השאלה היא כנראה לא "האם הוא ישוב" - אלא מתי ובאילו תנאים מסחריים מישהו כבר ידאג להחזירו לחיים.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
