אביגדור ליברמן, ישראל ביתנו פרסום ברשתות החברתיות, 07.11.25 / צילום: שלומי יוסף
לאחרונה, ראש האופוזיציה יאיר לפיד ויו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן יצאו בהצעה שעוררה סערה: שלילת זכות ההצבעה ממי שלא יתגייסו. כשעומתו עם הביקורת, הם הצדיקו זאת בכך שגם בדמוקרטיות אחרות זכות ההצבעה נשללת במקרים מסוימים, בדגש על אסירים. אז בדקנו: איך זה עובד בעולם, והאם ניתן להשוות?
● דרישת החנינה של טראמפ ממלכדת את נתניהו?
● לטראמפ יש אינטרס להזדרז עם מכירת ה-F-35 לסעודיה. מהו?
ההצדקות על הנייר
חשוב לפתוח במושכלות יסוד: "בחירות חופשיות, הוגנות, בפרקי זמן קבועים, הן הבסיס הכי בסיסי של דמוקרטיה", אומרת פרופ' אורית קדר מהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית. "זה לא מספיק, אבל זה תנאי הכרחי, וזו לא זכות שמתעסקים איתה. זו זכות שהלכה והתרחבה מאז המחצית השנייה של המאה ה־19, כשבכל פעם הוסיפו עוד קבוצה ועוד קבוצה - לפי מעמד ובעלות על קרקע, לפי מגדר, לפי אתניות ואפילו לפי סטטוס משפחתי. הסגה לאחור של לאחור של הזכות האוניברסלית הזאת היא צעד תמוה".
אבל למה בכלל להגביל את אותה "זכות אוניברסלית"? "במדינות בהן זכות ההצבעה נשללת באופן מוגבל, ביחס לעבירות ספציפיות, מדובר בדרך כלל בעבירות כגון הונאת בחירות או בגידה", אומר פרופ' איתי בר־סימן־טוב מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן. "הטעמים שבדרך כלל מוצגים באותן מדינות להצדקת ההגבלה היא הגנה על המדינה ועל המשטר הדמוקרטי.
"במדינות אלו גם לפעמים נטען שיש קשר בין מהות העבירה לבין הסנקציה החמורה". וכשאין קשר כזה? במקרים כאלה, מציין בר־סימן־טוב, "הטעמים שמועלים להצדקת ההגבלה הם יותר מתוך תפיסות שלפיהן 'כתם פלילי' לכשעצמו מצדיק שלילת כושר האזרחות הפוליטית. יש גם טענות שהתכליות הן לעודד אחריות אזרחית וכיבוד הציות לחוק".
ואומנם, גופים שעוסקים בזכויות אדם כן סיפקו קווים מנחים שמאפשרים את שלילת זכות ההצבעה, אך הם התנו זאת בדרישות מחמירות. כך, למשל, ועדת זכויות האדם של האו"ם ובית הדין האירופי לזכויות אדם תלו את השלילה במבחנים כמו "אובייקטיביות וסבירות". ולפי אותם גופים, כשזה נוגע ספציפית לאסירים, השלילה צריכה להיות מידתית ופרופורציונלית לעבירה ולגזר הדין.
הלכה למעשה
אבל עם כל הכבוד להמלצות, בפועל לפעמים ההיסטוריה של ההצדקות קצת שונה. "אחרי שניתנה לשחורים במדינות דרום ארה"ב הזכות להצביע, הם קיבלו כוח פוליטי", מסביר ד"ר ג'וש גצקו, מרצה בכיר במכון לקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית. "אחת הדרכים לקחת מהם את הכוח הפוליטי הזה הייתה באמצעות הכנסתם לכלא ולקיחת זכות ההצבעה מאסירים. אז לא היה צורך בהצדקה אחרת, אבל ברגע שהפרקטיקה הזו התפשטה מחוץ למדינות הדרום, ההצדקה לכך הפכה להיות הרתעה".
ומה המצב כיום? לפי סקירה משווה מ־2019 של ד"ר דנה בלאנדר ואביטל פרידמן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, יש מספר מדינות שאכן שוללות את זכות ההצבעה, כשהסיבות העיקריות לשלילת זכות ההצבעה הן עבירה פלילית ואי־כשירות נפשית. בחלק מהמקרים, כמו נורווגיה ואוסטרליה, יש סעיף מיוחד למי שנמצאו אשמים בבגידה או הצטרפו לכוחות זרים בהתאמה.
בצרפת, גרמניה ודנמרק יש צורך בהחלטה אקטיבית של בית המשפט לשלול את זכות ההצבעה, בעוד באוסטרליה כל מי שמרצים עונש של יותר מחמש שנות מאסר לא יוכלו להצביע ובבריטניה האיסור גורף אף יותר. בבלגיה (ובחלק ממדינות ארה"ב, שלא מופיעה בסקירה) השלילה לא מסתיימת מיד עם היציאה מהכלא.
שיקולים פוליטיים?
בעולם, עצם קיומה של הגבלה זו על זכות ההצבעה לא בהכרח מתקבל בשוויון נפש. בבריטניה נודע מקרה מפורסם מתחילת שנות ה־2000, אז האסיר ג'ון הירסט עתר לביה"ד האירופי לזכויות אדם בשל שלילת זכות ההצבעה שלו. זה פסק ב־2005 שאכן האיסור הבריטי - שהיה חסר הבחנה ולא מידתי - הפר את האמנה האירופית לזכויות אדם.
רק ב־2017 הוצע להעניק זכות הצבעה לאסירים שזכאים לרישיון עזיבה זמני (שמוענק לאסירים ספציפיים לצורך עבודה, צרכים משפחתיים או התערות בקהילה טרם השחרור). מועצת אירופה קיבלה את הפשרה והתיק נסגר ב־2018.
התיקון לא היה מרחיק לכת. "הדבר מעיד על כך שלא פעם קיים פער בין מה שהדין מחייב או מה שניתן להצדקה לבין המציאות בפועל, ובאופן ספציפי, פער בין פסיקות בתי משפט לבין מידת הציות", אומר בר־סימן־טוב.
לטענתו, "ההסבר לכך אינו בהכרח שהפסיקות העקרוניות אינן נכונות, אלא חולשתו ומגבלות כוחו של בית המשפט (בעיקר בית משפט בינלאומי), והקשיים הפוליטיים שקיימים במציאות ביישום הפסיקות במדינות מסוימות. יש גם ביקורות באותן מדינות, על כך שהיעדר הציות המספיק אינו נובע מעמדה מהותית בת הצדקה, אלא מלחצים פוליטיים".
ביקורת מכיוון אחר נשמעת בארה"ב על מה שקורה אחרי השחרור מהכלא. "עצם שלילת זכות ההצבעה לאסירים היא לא משהו שנוי במחלוקת", אומר ד"ר גצקו. "אבל הביקורת שואלת למה אחרי שאדם ריצה את העונש שלו ולא נמצא במעקב או שום דבר כזה ממשיך להיענש.
"יש גם טענות להטיה פוליטית: בבחירות 2000, בין בוש לגור, הרבה קם ונפל על פלורידה, בה יש מדיניות מחמירה לגבי זכות הצבעה לאסירים, כולל משוחררים. הראו שזה יצר מצב של עשרות אלפים שלא יכלו להצביע, שאם הייתה ניתנת להם זכות הבחירה גור היה מנצח בקלות. זה נחשב לעניין דמוקרטי־רפובליקני, כי מי שנפגעים מהחוקים האלו בסבירות גבוהה מצביעים לדמוקרטים, ולכן זה נראה לרבים כלא הוגן".
החששות בישראל
אז זה מה שקורה בעולם. ומה בישראל? כאן זכות ההצבעה לא נשללת מאף אזרח שעבר את גיל 18, "אם בית משפט לא שלל ממנו זכות זו על פי חוק", כלשון סעיף 5 לחוק יסוד: הכנסת. בפועל, כפי שאומר פרופ' בר־סימן־טוב, "מעולם לא נחקק שום חוק שיאפשר שלילה מקבוצה מסוימת זכות הצבעה".
הוא מסביר שבישראל הרעיון כמעט לא עלה לדיון, וכשכן ההצעות נפלו מהר: "בכנסת הראשונה, במסגרת הדיון על חוק הבחירות לכנסת השנייה, הציעו שני חברי כנסת לשלול את זכות ההצבעה מאנאלפביתים. יו"ר ועדת החוקה וחברי כנסת נוספים דחו את ההצעה. חלק מנימוקי המתנגדים היו שהדבר עשוי גם לגרום בפועל להפליה תוצאתית של קבוצות מסוימות כגון עולים וערבים".
אז האם יהיה נכון לקבוע בישראל תקדים של שלילת זכות ההצבעה שמתבסס דווקא על שירות צבאי? "אני חושבת שזו הצעה חסרת אחריות", אומרת פרופ' קדר. "אם היום נחליט שאנחנו מתנים את הזכות להצביע במילוי חובה כזו, מחר יבואו פוליטיקאים שיבקשו למנוע זכות הצבעה מאנשים אחרים שעושים דברים שלא מוצאים חן בעיניהם. זה מדרון חלקלק, ואני לא חושבת שיש לזה מקום בדמוקרטיה".
כך גם פרופ' בר־סימן־טוב: "גם אם התכליות של הבטחת השירות בצבא והשוויון בנטל הן ראויות, וגם אם מוצדק (ואף יש חובה) לאכוף את הדין ולהטיל סנקציות על מי שמפר את הדין, שלילת הזכות לבחור היא סנקציה קשה ומרחיקת לכת, שאין הצדקה להטילה. בישראל יש קבוצות מוגדרות וידועות מראש שאינן מתגייסות, ולפיכך העילה של שירות בצבא עלולה לשמש ככסות להפליה תוצאתית של קבוצות מוגדרות.
"זה רעיון מסוכן כאשר משתמשים בפרוקסי של שירות בצבא כדי לנסות לשלול זכות הצבעה מאוכלוסיות מיעוטים מסוימות. יש הרבה אמצעים אחרים להבטיח גיוס לצבא וציות לחוק. אין הצדקה להשתמש באמצעי הבלתי חוקתי של שלילת הזכות לבחור".
לקריאה נוספת: