כמדי שנה, ארגון "לתת" המאגד עמותות סיוע שונות מוציא "דוח עוני אלטרנטיבי". דוח זה, שהחל כאלטרנטיבה לדוח העוני המסורתי של ביטוח לאומי, בא לתת פרספקטיבה "אנושית ומעמיקה על המשמעות של החיים בעוני, מעבר לנתונים ולסטטיסטיקות". בפועל, הוא לגמרי משתמש בסטטיסטיקה - אך בצורה מטעה. הפעם, "מדד העוני הרב-ממדי" הרגיל לא פורסם, בשל החלטה לפרסם אותו פעם בשנתיים בלבד.
● פרשנות | התוכניות שגפני תקע וחוק הגיוס: הדרך לתקציב המדינה עדיין ארוכה
● השכר הממוצע במשק באוקטובר: 13,620 שקל. ומה קורה בהייטק?
במקום זאת, הדוח נפתח בחישוב של "עלות המחיה המינימלית" לאדם ולמשק בית, כאשר הדוח טוען שעלות המחיה המינימלית למשק בית של שני הורים ושני ילדים הוא 14,139 שקלים בחודש, עליה של 5.6% מאשר בשנה שעברה. זאת הרבה יותר מאשר העליה במדד המחירים לצרכן, שעלה בשנה החולפת ב-2.5% בלבד. איך ייתכן דבר כזה? וחשוב יותר - איך ארגון לתת חישבו את עלויות המחיה המינימליות במנותק ממדד המחירים לצרכן? התשובה היא שלפחות בחלק מהמובנים, זה לא מדד של עלויות מחיה.
הדבר מתבטא בצורה הבולטת ביותר בחלק המתייחס לביגוד. על פי המדד של "לתת", עלות המחיה המינימלית בביגוד זינקה בלא פחות מ-17.3% בשנת 2025 לעומת 2024. עליה זו תמוהה במיוחד לאור העובדה שמחירי קטגוריית הביגוד וההנעלה של מדד המחירים לצרכן בכלל ירדו ב-6.4% בשנה החולפת.
הסתירה מתיישבת ברגע שמבינים איך המדד מחושב: מדובר בהוצאה על ביגוד, בפועל, של עשירונים 1-5. כלומר, אם בשנה מסוימת מצבם של עשירונים 1-5 דווקא נהיה טוב יותר, ובשל כך הם קנו יותר בגדים - הרי שהמדד של "לתת" יראה כאילו עלויות הביגוד יתייקרו. זאת בזמן שייתכן והמחירים דווקא ירדו בזמן הזה, כפי שקרה בפועל בשנה האחרונה. בהערת שוליים, באותיות קטנות, הם מודים ש"מגמת העלייה ברכיב הביגוד, על אף הירידה במדד מחירי הביגוד וההנעלה, נובעת מגידול בהיקף ההוצאות בפועל". אך אם זה המצב, איך ניתן להשתמש בו כמדד ליוקר מחיה?
בעוד שעלויות הביגוד הן הקיצוניות ביותר משום שהן מבוססות אך ורק על הוצאה של עשירונים 1-5 ולא על מדידת עלויות בפועל, מאפיין ההוצאה בולט גם במדד הבריאות, בו משתמשים בכך כדי לחשב עלויות של הוצאות פרטיות על בריאות, וברכיב הדיור זו הדרך למדוד את החשבונות החודשיים כמו מים, חשמל ותחזוקה. שיטה זו, כאמור, יוצרת מצב בו דווקא כשההכנסה של השכבות החלשות עולה, העלויות נראות כ"עולות". אילו השכבות החלשות היו נפגעות - המדד היה עלול לדווח כאילו עלויות המחיה המינימליות בישראל בכלל יורדות.
השאלות שנותרו ללא תשובות
השיטה הופכת לאבסורדית במיוחד במדד "עלות מחיה נורמטיבית" שמציג את רמת ההוצאות של עשירונים 6 ו-7 בישראל, ותו לא. כלומר, אין פה רמת חיים "נורמטיבית" וההכנסה שנדרשת כדי להגיע אליה, אלא סכימה של ההוצאות. ככל שהמצב הכלכלי משתפר, והעשירונים הנ"ל מוציאים יותר, כך העלות גדלה. זאת בלי קשר לרמת החיים שהם מצליחים להשיג בפועל במחיר זה. מדובר למעשה במדד הוצאה - שמתחפש למדד יוקר מחיה.
לפי הדוח "עלות המחיה הנורמטיבית, המשקפת את ההוצאה הנדרשת לקיום בכבוד ובהתאם לדפוסי הצריכה של מעמד הביניים הבינוני, רשמה השנה עלייה חדה של 10% - פי שלושה מקצב האינפלציה". אך בניגוד למסגור של הדוח, מדובר למעשה באמירה אופטימית במיוחד - משפחות בישראל מצליחות להוציא הרבה יותר מאשר קצב האינפלציה, כלומר להעלות את רמת חייהן בפועל.
סעיף תמוה נוסף בעלות המחיה המינימלית הוא "הרכיב היחסי". הוא מוגדר כ-30% מסך ההוצאות על מזון, דיור, חשבונות וביגוד. על פי הדוח, "רכיב זה מאפשר הערכה ריאלית יותר של רמת החיים, משום שהוא מגלם את הוצאות הפנאי, התחבורה, התקשורת, התחזוקה האישית ושירותים נוספים הנצרכים ברמות שונות באוכלוסייה". אך אם מדובר על הוצאות אחרות לגמרי, איך ניתן לגזור אותן מהוצאות על מזון, דיור, חשבונות וביגוד? אם אלו הוצאות על פנאי ו"שירותים נוספים", מה הן עושות במדד המחשב את עלות המחיה המינימלית? על כל השאלות האלו אין תשובות בדוח של "לתת".
מדוע נבחר דווקא המספר 30%, ולא מספר אחר? בדוח נאמר שהמספר נבחר לאחר "בחינה מעמיקה של המודלים המקובלים בעולם", אך לא מצטטים מודל ספציפי ואת סיבותיו. מדובר, על פניו, ב"ניפוח" של המספר, בלי קשר לעלויות כלשהן בפועל. זה גם הופך את הנתון של העליה ברכיב היחסי לחסר משמעות, שכן הוא נגזר מתמטית מחלק מהנתונים הקודמים.
כשלים מתודולוגיים רבים
רובו הגדול של הדוח מתמקד בסקר שנערך בקרב מקבלי התמיכה בעמותות שמאוגדות תחת "לתת". מדובר על סקר נרחב יחסית, של 3,500 משתתפים, וההשוואה לאוכלוסיה הכללית מספקת תובנות מעניינות: כך למשל, רק 56.8% מנתמכי הסיוע מנהלים תקציב לעיתים או בדרך כלל, לעומת 69.2% מהאוכלוסיה הכללית. מהצד שני, רק 20.6% מנתמכי הסיוע מרגישים שיש להם על מי להישען ברגעי משבר, לעומת 46.8% מהאוכלוסיה הכללית.
ובכל זאת, קשה לגזור ממנו מסקנות, במיוחד כשמשווים נתונים לשנים קודמות. זאת משום שאוכלוסיית הנתמכים עצמה עשויה להשתנות, והסקר נערך על מדגם חדש בכל שנה. כלומר, דווקא כאשר מצבם של נתמכים מסוימים משתפר והם כבר לא זקוקים לסיוע של עמותות, הם יוצאים מהסקר ומשאירים את מי שהמשיך להיתמך ואת מי שמצבו דווקא הורע והחל לראשונה לבקש עזרה. כלומר, אילו המצב הכלכלי יהיה גרוע יותר, ואוכלוסיות חזקות יותר יאלצו להיתמך, הדבר עלול דווקא "לשפר" את מצבם של הנתמכים בסקר.
בכל מקרה, למרות הקשיים הרבים שהם חווים ומפורטים בדוח, כמו קשיים בהשגת תזונה מאוזנת, שירותי בריאות ותחזוקת הבית, בולטת האופטימיות של הנתמכים: 29.1% מהם מאמינים שמצבם ישתפר והם ייצאו מהמצוקה הכלכלית. 25.5% נוספים מאמינים שמצבם ישתפר, אך הם יישארו במצוקה. 22.7% מאמינים שמצבם לא ישתנה לכאן או לכאן, ורק 22.7% נוספים מאמינים שמצבם יידרדר.
בדוח ישנם חלקים נוספים, לרבות סקר על עמדות על צמצום עוני ותפקיד המדינה, ואומדן של הבטחון התזונתי וחוסרו בקרב האוכלוסיה הכללית (ואוכלוסיית הנתמכים) ויש בהם ערך רב. ובכל זאת, קשה להתעלם מהכשלים המתודולוגיים שהדוח כולל, שבולטים במיוחד בחלק שלכאורה מודד "עלות מחיה מינימלית" ו"נורמטיבית".
