בחזית המדע. FOFO / צילום: Shutterstock
לאחרונה נולד מושג חדש: FOFO, או בשמו המלא: Fear of Finding Out. קרוב רחוק של ה־FOMO, שעסק בפחד לפספס. מגזין "טיים" הקדיש לו רק לפני כחודש כתבה שלמה, שבמוקד שלה הייתה השאלה למה אנחנו נמנעים מללכת לבדיקות. אבל התופעה הזאת, של הימנעות ממידע שעלול להיות שלילי, יוצאת מעולם הרפואה לכל תחומי החיים. ויש לה גם "תופעת־מראה", חיפוש מידע חסר תועלת פרקטית. לדברי פרופ' שני, שחוקר את היחסים שלנו עם מידע, האחרונה אפילו נפוצה יותר.
● חזית המדע | מערכת החיסון נלחמת חזרה: 3 מחקרים שיעזרו למנוע את מחלות העתיד
● משרד הבריאות: השפעת השנה מוקדמת וחמורה מהרגיל
לאחרונה, על רקע העניין הגובר בנושא, הוזמן שני לכתוב עליו מאמר סקירה ב־Current Opinion in Psychology, כתב עת שמפרסם מאמרים בהזמנתו בלבד, המסכמים מחקר בתחום מסוים או מציגים נקודת מבט של מומחה ביחס אליו.
"המחקר שלי בתחום המידע התחיל כבדיחה", אומר לגלובס פרופ' יניב שני, מהפקולטה לניהול ע"ש קולר באוניברסיטת תל אביב. "קראתי מחקרים בהתנהגות צרכנים, בנושא 'בורות מרצון', כלומר אנשים שאינם רוצים לדעת, למשל, אם רימו אותם ברכישת מוצרים או אם מוכרים עכשיו את המוצר שקנו במחיר נמוך יותר. לי זה היה נשמע מוזר, ואמרתי 'ישראלים תמיד רוצים לדעת אם הם יצאו פראיירים'. אני לא מכיר שום חבר שלא היה רוצה לדעת את הדברים האלה, ויצאתי לחקור מי באמת מחפש מידע כזה, ובאילו נסיבות".
הניסיון למצוא חוקיות בשאלה מתי אנחנו רוצים לדעת ומתי איננו רוצים לדעת הפכה לאחת ממשימות חייו של שני.
הסיבה שאנחנו מחפשים מידע חסר תועלת
"המחקרים הראשונים שלנו בתחום הראו שחיפוש מידע אף שאין לנו שימוש פרקטי בו הוא דווקא תופעה נפוצה יותר מהימנעות ממידע", אומר שני.
"אנחנו רוצים לדעת אם האקסית בגדה בנו לפני שנפרדנו ומתי בדיוק הרומן התחיל. אנחנו רוצים לדעת אם מוכרים את המוצר במחיר נמוך יותר. כלל האצבע הוא שאנחנו בדרך כלל כן נרצה לדעת".
מדוע אנחנו מחפשים מידע שלא ישרת אותנו לעולם? מחקרים מציעים שני הסברים עיקריים. האחד קשור למושג אחר שהפך פופולרי - Closure.
"כל עוד אנחנו לא יודעים מה באמת קרה, אנחנו עלולים לדמיין את הרע ביותר", אומר שני. "נושאים פתוחים שיש בהם אי־ודאות מעסיקים את המוח יותר מאשר נושאים סגורים.
"כשאנחנו לא יודעים מה קרה, המוח כל הזמן סורק את כל האפשרויות, כולל הגרועות ביותר. הוא חוזר וחוזר אליהן, בדפוס של רומינציה.
"מחקרים מראים שיש לנו מידה מסוימת של התרגלות כמעט לכל מצב קשה, ואנחנו לומדים בהדרגה למצוא נקודות אור כמעט בכל סיטואציה, אבל ההתרגלות הזאת מתחילה כשאנחנו מכירים בכך שאנחנו נמצאים במצב שצריך להתרגל אליו. קראתי לאחרונה את הספר 'אשתו של הנוסע בזמן'. תפסה אותי שם סצנה שבה הגיבור כל הזמן חוזר לרגע שבו אמא שלו נהרגה. הוא חי אותו כל הזמן מחדש ולא יכול להתרגל".
בחיים האמיתיים, אנחנו אולי נזכרים ברגעי האימה, אבל לא יכולים באמת לחזור אליהם, ובהדרגה, בתהליכי אבל בריאים, הם אמורים להתכסות בגלד מרפא. חוסר הוודאות פוגע באפקט ההתרגלות. השאלות שנותרו פתוחות מחזירות אותנו שוב ושוב לרגעי האימה.
רומינציות יכולות להתרחש לאו דווקא באירועים כואבים מאוד אלא גם באירועים יומיומיים - האם אמרנו משהו מביך? האם המוכר בחנות נבח עלינו כי הוא גזען או סתם כי היה במצב רוח רע? אם אנחנו לא מצליחים להניח לנושא, הידיעה יכולה לעזור לנו, אפילו אם המידע בעל אופי שלילי.
סיבה נוספת לכך שנחפש מידע היא הרצון להשתפר. "זה עניין טריקי, כי המחקרים מראים שאנחנו לפעמים בוחרים לדעת, גם כאשר באמת אין לנו שום לקח אמיתי להפיק מהמידע", אומר שני. "אבל נראה שמדובר בעניין אבולוציוני. אם תיקחי עכבר ותשימי אותו במבוך, הוא יחקור את המבוך גם אם אין לו תמריץ לכך. אם תשימי עכבר בסביבה משעממת, תוכלי לראות שהוא לא מרוצה, גם אם יש לו כל מה שהוא צריך. אבולוציונית אנחנו רוצים ללמוד, כי אנחנו אף פעם לא יודעים כיצד המידע יעזור לנו בהמשך.
"נראה שגם הרצון לדעת אם רימו אותנו, אם בגדו בנו, איך אנשים קרובים לנו מתו - כל זה משרת איזו תחושה אבולוציונית עמוקה, שהידע הזה חשוב.
"אולי אנחנו מאמינים שכך נלמד באופן כללי על הטבע האנושי, על האינטואיציות שלנו, על רמת הסיכון שכדאי לנו לקחת".
הסקרנות שלקחה לדולפינים את המזון
שני עצמו רצה לבדוק עד כמה התכונה הזאת נפוצה בממלכת החי והחליט לחקור אותה בדולפינים. "גילינו שהם בהחלט מחפשים מידע שלא מזין את קבלת ההחלטות שלהם באופן ישיר. למשל, האם דולפינים אחרים מקבלים אוכל טעים יותר או בכמות גדולה יותר. הדולפינים שחו כדי לבדוק איזה מזון קיבלו דולפינים אחרים, אפילו אם הם נאלצו לשם כך לנטוש את המזון שלהם ולהסתכן בכך שיגנבו להם אותו.
"זאת אף שדבר בחייהם עד אז לא גרם להם לחשוב שהם יוכלו לדרוש השוואת תנאים או לקבול על כך שנתנו להם דיל לא הוגן, או שהמידע על מה מקבלים אחרים ישפר את מצבם כהוא זה.
"עוד מצאנו שהבדיקה מה קיבלו אחרים הייתה נפוצה דווקא אצל דולפינים שקיבלו יותר אוכל. זה כאילו מנוגד להיגיון, אבל ההסבר שהגענו אליו היה שמי שרעב עסוק בהישרדות ואילו מי שצרכיו הבסיסיים מסופקים יכול לעסוק בסקרנות, בין היתר לגבי מה שיש לאחרים".
לא רוצים לדעת שפגענו: אנשים אלופים בהדחקה
אז למה בכל זאת מדברים על FOFO, או על בורות מבחירה? התופעה הזאת מתרחשת בנסיבות מסוימות. לדוגמה, מקום ייחודי שמור לשאלות מוסריות.
"החוקר ג'ייסון דאנה אמר שאם אני עומד לפגוע בך, אני אשתדל בהמשך להימנע ממידע על האופן שבו הפגיעה שלי אכן השפיעה על חייך", אומר שני. הוא מוסיף ומסביר שמצד אחד אנחנו לא רוצים לפגוע באחרים, אבל מצד אחר כן מוכנים לפגוע בהם אם זה משתלם לנו מספיק.
"אנחנו יודעים, בתוך תוכנו, פחות או יותר איך נראית תוצאת הפגיעה, אבל כל עוד לא נחשפנו אליה בוודאות, תמיד תהיה לנו אפשרות לא לדמיין אותה במדויק. בסוגיה המוסרית, בני אדם הם אלופים בהדחקה", אומר שני.
במצבים שקשורים בשאלות של מוסר, ישנה חשיבות גם לנראות. קחו למשל משחק שבו נותנים לאדם 10 דולרים ואומרים לו לחלק אותם לפי הבנתו בינו לבין אדם אחר. "רוב האנשים רוצים לקחת את כל הכסף לעצמם, אבל הם בכל זאת ייתנו משהו לאדם האחר, כי אחרת הם לא ירגישו בנוח.
"מתברר שכאשר אומרים להם 'אני לא אגיד שבן אדם נתן לך אפס דולרים אלא מחשב החליט על כך', הם נוטים יותר לקחת את כל הכסף לעצמם, אף שממילא האדם שמולם לא מכיר אותם ולא יודע מי הם".
מחקרים הראו שאם נאמר לנבדקים שייתכן שהאדם האחר קיבל פיצוי כלשהו על זמנו אף שלא נתנו לו כסף, אבל גם ייתכן שלא, הנבדקים לא יעשו מאמץ לגלות אם הם אכן קיבלו פיצוי.
זאת כנראה משום שהנחמה "אולי הוא בכל זאת קיבל משהו" עוזרת לנו להתמודד עם המעשה הלא נעים שעשינו.
גם בהקשר הזה, ישנם אנשים שחוזרים למשבצת הראשונה שהזכרנו, של חיפוש מידע חסר תועלת פרקטית.
"אם מתחילות רומינציות מטרידות לגבי התוצאה של המעשים שלנו, אז אנחנו מתחילים לשלם מחיר אישי על האי־ידיעה, ואז אנחנו רוצים לדעת כדי להשיג קלוז'ר, סגירת מעגל".
הגיעו תוצאות? נדחה לאחרי החופשה
ומה לגבי הימנעות מביצוע בדיקות רפואיות, מפתיחת חשבונות בנק או מחיפוש מידע על רמאות שמתרחשת בזמן הווה? לכאורה ההימנעות ממידע במקרים האלה חסרת היגיון מאחר שהוא יכול לעזור לנו לפעול.
"התרחיש היותר נפוץ מאי־ידיעה הוא הניסיון לדחות אותה", אומר שני, "מתוך איזה שכנוע פנימי שלדחייה הזאת לא יהיה מחיר. כך, לדוגמה, פחות אנשים מסתכלים על תוצאות בדיקת HIV שקיבלו לפני נסיעה לחופשה. הם אומרים לעצמם, 'בואו נהנה מהחופשה. למה להרוס את השמחה עם מידע שלילי'.
"זה קורה בעיקר כשהסיכוי שהתוצאה באמת שלילית הוא נמוך או כשאת יכולה לשכנע את עצמך שהוא נמוך, כי הרי אם את חושבת שהוא גבוה, ממילא לא תיהני מהחופשה. על פי אותו היגיון, כאשר אנחנו שולחים לסטודנטים תוצאות של בחינות לפני סוף השבוע, לא כולם בודקים אותן מיד, אלא מחכים לתחילת שבוע הלימודים הבא. אם שולחים אותן ביום שלישי, כמעט כולם פותחים במקום".
בעולם הפיננסי, ישנה נטייה לעצום עיניים מול מידע שמראה שהשווקים עומדים ליפול, למרות המחיר שעלולים לשלם על כך.
"ההסבר המארגן כאן הוא שכל עוד יש לנו תקווה, והידיעה יכולה להרוס לנו את התקווה, אנחנו לפעמים מעדיפים להשאיר את התקווה ולא לדעת, גם במחיר קבלת החלטה גרועה יותר. לפעמים יש לכך גם תועלות פרקטיות. כמה אנשים אנחנו מכירים שההכחשה של האתגר העומד מולם, או של הסטטיסטיקה של ההצלחה, לקחה אותם למקומות שאף אחד לא דמיין?".
נמנעים מבדיקות ומגבירים סיכונים
הגישה של מתן מידע רק על פי דרישה מקובלת מאוד היום בטיפול בחולים במחלות קשות, אבל היא יכולה להיות גם חרב פיפיות, אומר שני. "לפעמים אנשים חושבים שיש להם תקווה שהם לא רוצים לוותר עליה, אבל במציאות הם חיים בפחד. למשל, מחקרים מראים שמי שחושב שהוא עלול להיות חולה במחלה משמעותית אבל נמנע מלדעת אם הוא חולה או לא, ייקח יותר סיכונים מאדם שיודע שהוא בריא.
"ההתנהגות הזאת קשורה באופן שבו אנחנו מעבדים הסתברויות במוח. אם יש לנו 100% לזכייה מסוימת, נצטרך שישלמו לנו לא מעט כדי שנסכים לרדת ל־98%, ההבדל נראה לנו גדול. ולעומת זאת אם יש לנו 96%, יהיה די קל לקנות מאיתנו הסכמה לרדת ל־94%. זה נראה לנו ממש דומה. ככה מי שמרגיש שיש לו 90% או 80% סיכוי לבריאות מוכן להסתכן יותר ממי שמרגיש כרגע בריא ב־100%. ולפי ההתנהגות הזו אנחנו מבינים שהאנשים הללו לא באמת תופסים את עצמם כבריאים, גם אם נמנעו מלעשות את הבדיקה". במקרה כזה, אומר שני, עדיף כבר לדעת.
נזכיר בקצרה סיבה אחרת שבגינה אנשים נמנעים מחיפוש מידע: החשש שהוא יגרום להם לשנות את דעתם בנושא שחשוב להם. ההימנעות ממידע שסותר את האמונ ה שלנו מצד אחד וחיפוש אקטיבי של מידע שמאשש את דעתנו מוזכרים לעתים קרובות בהקשר של הקיטוב הפוליטי והשפעת הרשתות החברתיות.
לחשוב אחרת על המניעים לחיפוש מידע
קשה לנבא כיצד יגיב אדם לאפשרות של חיפוש מידע, בכל תרחיש, מאחר שמדובר במפגש בין תפיסת העולם הקיימת שלו, המחיר שהוא משלם על הידיעה והמחיר שהוא משלם על חוסר הידיעה.
"אבל השורה התחתונה של כל זה", אומר שני, "היא שאנחנו צריכים לחשוב אחרת על המניעים לחיפוש מידע.
"אם אגלה, למשל, שבן הזוג של ידיד שלי בוגד בו, האם עליי לגלות לו? הדבר תלוי כנראה בשאלה אם הוא כבר חושד, מדמיין את התרחישים הגרועים ביותר, מפקפק בעצמו, ולכן הידיעה תהיה פחות גרועה מהרומינציה, או שהוא מעדיף כרגע לאחוז בתקווה שהכול בסדר ולדחות את הידיעה".
לכן כאשר אנחנו מחליטים אם, איך ומתי לחשוף מידע בפני אדם מסוים, וכאשר אנחנו מצפים מבני אדם לפעול על פיו, עלינו להביא בחשבון גם את המצב הרגשי שבו הם נמצאים. אחד האתגרים הנובעים מהתובנה הזאת הוא שלא תמיד אפשר לשאול אנשים ישירות מה הם רוצים לדעת, בלי לחשוף את המידע.
"לא פחות מכפי שאנחנו מחפשים מידע כדי לקבל החלטה, אנחנו מחפשים מידע לשם ויסות רגשי. אנחנו מחפשים מידע כדי להרגיש פחות רע, לאפשר ריפוי, להחזיק תקווה ועוד מניעים רבים שמגיעים ממקום רגשי עמוק, לא תמיד רציונלי".