שנת מבחן לכלכלת מדינות האיחוד האירופי / עיצוב: אלישע נדב
על הנייר חלק ממדינות אירופה הן עברייניות פיננסיות בקליבר גדול. אמנת מאסטריכט, שהסדירה את הקמת גוש האירו, קבעה תנאים ברורים לחברות באיחוד: 3% גירעון תקציבי מרבי בשנה ויחס חוב־תוצר של פחות מ־60%. אלה נחשבו כבסיס איתן כדי להתקבל למועדון שהיה אמור להוביל את העולם בסחר ובשגשוג כלכלי - ולשמור על יציבותו.
● בחברת הדירוג הגדולה מעריכים: מי הכלכלה שתצמח הכי הרבה ב-2026?
● "כשסין תפלוש לטייוואן - הנזק לתמ"ג העולמי יהיה 10 טריליון דולר"
אבל איפה החוקים הללו ואיפה המציאות? צרפת, הכלכלה השנייה בגודלה באיחוד, תרשום השנה גירעון של 5.5% ויחס חוב־תוצר של 115%. איטליה כבר ניצבת שנים ארוכות על יחס חוב־תוצר אסטרונומי של 140%. אפילו פינלנד הנורדית, שהיא חלק מתת־מועדון "המדינות החסכניות" עם מדיניות פיסקלית שמרנית באופן מסורתי, תרשום השנה גירעון של 4.3% ויחס חוב־תוצר של 90%. אומנם יש מנגנונים באמנה המכשירים את החריגות הללו באופן זמני, אבל בשורה התחתונה רמת החוב של מדינות היבשת מאיימת לצאת משליטה, והשנה הקרובה תכריע אם הכיוון הוא צמצום שלו, או עתיד לא ידוע.
לעבוד מעט ולקבל יותר
המקרה של הכלכלה הצרפתית, למשל, אינו מבשר טובות לסיכויים של אירופה להיגמל מחוב, ואולי ממחיש בצורה הטובה ביותר את המלכוד הפוליטי־כלכלי של הרבה מדינות באיחוד. במהלך שנות הקורונה ושנות משבר האינפלציה שהכה אחרי מלחמת אוקראינה פתחה הממשלה הצרפתית את הארנק כמעט בלי חשבון. סבסוד אנרגיה, מענקי חימום, הגדלת פנסיות, מענקים לשכבות הנמוכות ביותר, סבסוד תחבורה ציבורית, מימון מוצרי מזון ועוד הרבה צעדים הושקו כדי לסייע. גם היוזמות הגרנדיוזיות של מקרון לחידוש פניה של הכלכלה הצרפתית מומנו באמצעות חוב הולך ותופח.
אבל כעת, כשהגיע הזמן לצמצם את החוב ולהיגמל מצעדים פיסקליים מרחיבים, צרפת בצרות. המצב הפוליטי במדינה פשוט לא מאפשר לה לעשות את זה. הממשלות שמינה מקרון - נשיא בלתי־פופולרי - נפלו בזו אחר זו. האחרונה שבהן קרסה לפני שלושה חודשים בדיוק בגלל נושא התקציב לשנה הבאה והשאיפה של ראש הממשלה דאז פרנסואה ביירו להוריד את הגירעון מתחת ל־5%. העובדה שלאופוזיציה יש יותר מושבים באסיפה הלאומית מאשר לממשלה יצרה דינמיקה שבה המפלגות עושות מה שהעם רוצה. ומה רוצים הצרפתים? באופן בלתי מפתיע - להמשיך לעבוד מעט ולקבל יותר.
לכן הרפורמה שהממשלה הקודמת העבירה בכוח צו נשיאותי - להעלות את גיל הפרישה מ־62 ל־64 (פחות מברוב מדינות האיחוד) - נזרקה לפח כעת. הסקרים מראים כי 70% מהציבור בצרפת אינם מעוניינים במהלך זה. לא שינו ההפצרות של מקרון לגבי עתיד המדינה, גם לא האזהרות של ביירו שהחוב של צרפת "מאיים להביא לקריסה כלכלית" ושבקרוב תידרש המדינה לראשונה לחילוץ מקרן המטבע. השמאל מציע להטיל מסי עשירים והימין מציע מאבק בהגירה, ושניהם מציעים בינתיים את העמקת החוב הלאומי כדי להתמודד עם ההוצאות הגוברות.
דינמיקה דומה מתרחשת מעבר לתעלה. הניסיון של שרת האוצר הבריטית רייצ'ל ריבס להציג תקציב מצומצם שיקטין את הגירעון נתקל בחוסר שביעות־רצון ציבורי קיצוני. מפלגת הלייבור בשלטון נאלצת להעלות מסים באופן סמוי, והתוצאה היא שהפופולריות שלה בקרשים. ומי שמככבת בסקרים היא מפלגת הרפורמה, שמבטיחה דווקא להוריד מסים לעסקים ולתושבים, למרות המצב הכלכלי העגום של בריטניה.
דעות הכלכלנים חלוקות
באופן מעניין במדינות אירופה כבר לא ממש מדברים על צנע, לא מדברים על קיצוץ הוצאות הממשלה והפחתת רמת החיים בשם חידוש הצמיחה בעתיד. התמונה השתנתה לחלוטין, כעת החוב המעמיק נחוץ כדי ליצור צמיחה עתידית. אבל הדעות בקרב כלכלנים חלוקות בנוגע לאפשרות הזאת. גורמים גאו־פוליטיים, כמו מחירי האנרגיה, התחרות הבין־גושית בין ארה"ב לסין, חסמים ליצוא והאיום הביטחוני הנשקף לאירופה ממזרח, נראים כמשפיעים הרבה יותר על הצמיחה. העמקת החוב תידרש רק כדי לשמור על הסטטוס־קוו, לאפשר לזקנים לקבל פנסיות הולמות או לממן אנרגיה לעסקים. אם האינפלציה תשוב ותעלה, ואיתה הריביות בשוק המשותף, המתכון ליציאה משליטה של החוב יהיה קרוב מאוד בעבור אירופה.
זו הסיבה שהשנה הקרובה תהיה מכריעה בהתוויית הקו הכלכלי שסביבו יתכנס האיחוד האירופי: חזרה לאמנת מאסטריכט, חזרה ליציבות הפיסקלית או הליכה לעבר עתיד לא ידוע, שבו שורת מדינות עם חובות עצומים כרוכות יחד עם מטבע משותף, אבל כל אחת פועלת עם מדיניות לאומית עצמאית. בצרפת כבר מדברים על איחוד מלא של החובות באיחוד כדי ליהנות קצת מהחובות הנמוכים של גרמניה ולהמשיך את החגיגה. הבעיה היא שגם גרמניה הסירה את בלמי החוב שלה, העניקה לעצמה מתנה של 100 מיליארד אירו לעשור הקרוב, ומעמיקה את הגירעון, בזמן שהכלכלה שלה הולכת ודועכת.