עבדירחמן מוחמד עבדולאהי, נשיא סומלילנד ובנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל / צילום: Reuters, Monicah Mwangi, Jonathan Ernst
ההכרה בעצמאות סומלילנד מסמלת שינוי טקטוני באסטרטגיה הישראלית האזורית. מתגובתיות מול איומים גדולים מאיראן ומטורקיה, עוברת ישראל ליוזמה יצירתית, שמראה לאנקרה כי ירושלים משחקת נגדה בכלים שלה.
שאיפותיו הניאו־עות'מאניות של נשיא טורקיה, רג'פ טאייפ ארדואן, הביאו אותו לנצל שעות כושר בזירות שונות כדי להשתמש בשיטת פרוקסי יעילה בהרבה משל איראן. בעוד שמשטר האייתוללות השקיע בארגוני טרור כפרוקסי, אנקרה זיהתה זירות הרוסות - והפכה את ממשלותיהן לפרוקסי. זה קרה בלוב, שלא באמת השתקמה ממלחמת האזרחים; בסומליה - המדינה הנחשלת ביותר באפריקה, עם תמ"ג לנפש של 630 דולר, לפי הבנק העולמי (להשוואה, ישראל עם 54,170 אלף); וכמובן, סוריה שבה הכינו באזור אידליב את אחמד א־שרע כשעוד היה אבו מוחמד אל־ג'ולאני, לשעת כושר להפיכה נגד בשאר אסד.
● באיראן מודאגים: המדינה ממערב אסיה שמתקרבת לישראל
● הבכירה שמצהירה: "כשסין תפלוש לטייוואן - הנזק לתמ"ג העולמי יהיה 10 טריליון דולר"
סומלילנד יושבת במיקום אסטרטגי בקרן אפריקה, דרומית לבאב אל-מנדב, שער הכניסה לים האדום, שעלה לכותרות בשל מתקפות החות'ים. מקור שמה בשטח הקולוניה סומלילנד הבריטית, שהתקיימה מהמאה ה־19 ועד מלחמת העולם השנייה, אז התאחדה עם סומלילנד האיטלקית - וב־1960 הוקמה סומליה המאוחדת והעצמאית.
ב־1991 קרס המשטר בבירת סומליה, מוגדישו, וזה הביא להתנתקות סומלילנד ממנה. יותר משלושה עשורים ניסו בכירי סומלילנד לזכות בהכרה עבור כ־6 מיליון אזרחיהם, ועל כן אין להתפלא כי ההכרה הישראלית הביאה לחגיגות ענק ברחבי עיר הבירה רגייסה. במידה כזו או אחרת, ישראל משחקת בקרן אפריקה מול האינטרסים האיראניים והטורקיים בכלים שלהן: כפי שטורקיה היא המדינה היחידה שמכירה בעצמאות הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין, ישראל מכירה בסומלילנד.
קרוב מתמיד לחות'ים
המחשה לפוטנציאל של המהלך עבור ישראל מתקבל מדיווח ב"מידל איסט מוניטור" לפני כשנה, כי נבחנת הצעה של הכרה ישראלית בעצמאות סומלילנד בתמורה להקמת בסיס ימי בשטחם. התמקמות שכזו תאפשר תקיפות יעילות בהרבה וקרובות למדי נגד שליחיה של איראן בתימן, המורדים החות'ים, וגם תעמוד כמו "עצם בגרון" לארדואן. באנקרה הכריזו ממש לאחרונה כי בכוונתם להתחיל קידוחי חיפוש גז טבעי ונפט במים הכלכליים של סומליה.
ישראל לא מגיעה לסומלילנד לבדה, כי אם מצטרפת לידידתה איחוד האמירויות שכבר מזמן נמצאת שם. חברת DP (Dubai Ports) האמירותית זכתה ב־2017 בחוזה ל־30 שנה, עם אפשרות להארכה בעשור נוסף, להפעלת נמל ברברה האסטרטגי בסומלילנד, והיא אף שדרגה אותו. האמירותים הם אומנם בעלי השליטה (51%), אבל מי שמחזיקות איתם בשותפות הן ממשלת סומלילנד (30%), וידידה נוספת של ישראל - אתיופיה (19%).
ראש ממשלת אתיופיה אביי אחמד הצליח בינואר 2024 להשיג מוצא לים עבור מדינתו, באופן יצירתי למדי: אדיס אבבה חתמה על מזכר הבנות עם הרגייסה, לחכירת רצועת חוף באורך 20 ק"מ באזור נמל ברברה למשך 50 שנה. לצד השימוש המסחרי, האתיופים שואפים גם להציב כוחות קבע מטעם חיל הים במיקום האסטרטגי. התמורה של סומלילנד כוללת התחייבות להכרה, בשלב מסוים, של אתיופיה בעצמאותם, ומתן אחזקות מסוימות בחברת התעופה אתיופיאן איירליינס.
דמות מסקרנת שביקרה לפני כשבוע וחצי באתיופיה ומקורבת מאוד לראש הממשלה בנימין נתניהו הוא ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי. בפגישה החריגה סיכמו הצדדים על הידוק הקשרים בין המדינות, כחלק ממגמת הידוק ההשפעה והנוכחות ההודית בקרן אפריקה ובמזרח התיכון כולו.
הבחירה ההודית הברורה באתיופיה שמקורבת לסומלילנד נובעת משלוש סיבות מרכזיות: בפן החיובי, איחוד האמירויות היא שותפת הסחר השלישית בהיקפה של הודו, עם שיא של 100 מיליארד דולר בשנת הכספים 2025-2024. בפן השלילי, טורקיה היא יריבה ברורה של מודי, מעצם היות ארדואן מהידידים הקרובים ביותר של פקיסטן. ובתווך, סחורות הודיות מוצאות את דרכן בהיקפים גדולים לסומלילנד, שבה יש תפוצה הודית קטנטנה אבל פעילה.
אמל"ח, נפט והרבה מים
חיזוק הברית המרובעת ירושלים-ניו דלהי-אבו דאבי-אדיס אבבה (אף המחומשת, אם כוללים בתוכה גם את הרגייסה) מכניסה את ישראל עמוק כשחקנית במאבקים האדירים של צפון־מזרח אפריקה. כאלו שכוללים, בין השאר, מלחמות אזרחים, אמל"ח זר, נפט, גז, וגם הרבה מים.
בבסיס העימות האזורי בנושא נמצא סכר הרנסנס, פרויקט דגל מעורר מחלוקת בנילוס הכחול, שאותו השיקה אתיופיה בספטמבר האחרון בתום השקעה של כ־4.2 מיליארד דולר. הוא נועד לספק בשיאו לאתיופיה כ־5.1 ג'יגוואט אנרגיה הידרואלקטרית, אלא שהוא הוקם תך התעלמות מוחלטת משתי המדינות ששוכנות במורד הנילוס, סודאן ומצרים, שבה כ־96% מתצרוכת המים מגיעה מהנילוס.
חיילים מצריים במוגדישו
נשיא מצרים, עבד אל־פתח א־סיסי, וקודמו מוחמד מורסי, הזהירו לאורך יותר מעשור שבו הוקם הסכר, כי קהיר לא תהסס לפעול נגד הקמת הסכר הגדול ביותר באפריקה והשמיני בגודלו בעולם באופן חד־צדדי. היו סבבי משא ומתן רבים בין הצדדים, שהעלו חרס, ובעקבותיהם מצרים - במקום לתקוף נכסים של אדיס אבבה - פנתה לפתרון יצירתי: הרחבת הנוכחות הצבאית המצרית אצל סומליה, שגובלת באתיופיה.
ממשלת סומליה, בראשות הנשיא חסן שייח' מחמוד, חתמה באוגוסט אשתקד עם א־סיסי על הסכם לשליחת 10 אלף חיילים מצריים למוגדישו. אלו התווספו ל־1,000 חיילים טורקיים שפרוסים בסומליה באופן קבוע, ובעצמם עשויים לגדול לכ־2,500 בשנה הבאה. אנקרה מציבה כוחות קבע בסומליה, בלוב ובעתיד הקרוב גם בסוריה, תחת מסווה של "מנדט". משטר ארדואן מאריך, כולל לאחרונה, את המנדט שלו לפרוס כוחות קבע מחוץ למדינה, באמצעות הצבעות פאתטיות בפרלמנט, שמעניקות לו את "הסמכות" לעשות זאת שוב ושוב.
המים ופריסות הכוחות הצבאיים הם, כאמור, רק נדבך אחד. סוגיית האמל"ח באה לידי ביטוי בסומליה, שם טורקיה מעניקה סיוע נרחב ליו"ר מועצת הריבונות הזמנית עבד אל־פתאח אל־בורהן. אותו מענה, בדומה לזירות אחרות, אינו מוסתר כלל. רק בשבוע שעבר העניק ארדואן לאל־בורהן קבלת פנים ממלכתית בדומה לכל מנהיג מדינה אחרת.
בסיכומו של דבר, המהלך הישראלי בסומלילנד נועד לשרת שלוש מטרות עיקריות: מסר כי ישראל היא מעצמה אזורית שאינה מהססת לנקוט צעדים שיבהירו זאת; הבהרה לאיראן ולטורקיה כי ישראל מוכנה להיאבק מולן בכלים שלהן; ובדומה לכל תורת פרוקסי - הרחקת איומים משטח המדינה, תוך יצירת תשתית פוטנציאלית עתידית להתמודדות צבאית טובה יותר מול המורדים החות'ים בתימן.