על המחאות באיראן / צילום: Reuters, Majid Asgaripour
שבועיים של מחאות באיראן נגד המשטר, ושטף הדיווחים לא מפסיק: אלפי מוחים, מאות הפגנות ועשרות הרוגים. הדרמה סביב האירועים הגיעה עד לדיווח בעיתון "הטיימס" הבריטי לפיו המנהיג העליון עלי חמינאי הכין תוכנית מילוט סודית למוסקבה עבורו ועבור פמלייתו, למקרה שכוחות הביטחון לא יצליחו לדכא את המהומות.
● הם חשבו שהשקיעו את החסכונות במדד שעשה 50% בשנה, וגילו שנשארו עם 7%
● נתניהו סיפר שהשופטים ייחסו לתביעה "מניעים פוליטיים". זה לא מה שקרה
אבל כזכור, איראן כבר ידעה אירועי מחאה לא פעם ולא פעמיים - והמשטר המשיך לעמוד על תילו. האם המחאה הנוכחית תצליח במקום שקודמותיה נכשלו? כדי להשיב על השאלה הזאת, צריך להיזכר איך נראו גלי ההפגנות הקודמים - ולנסות להבין עד כמה שונה המצב כיום.
מחאת 2009
רקע: ב־12 ביוני 2009, שעתיים בלבד לאחר סגירת הקלפיות בבחירות לנשיאות, הוכרז כי מחמוד אחמדינז'אד ניצח שוב עם 62.6% מהקולות. המהירות שבה יצאה ההכרזה עוררה חשד שהתוצאות זויפו. באותו ערב התחילו ההפגנות שבראשן שלושת המועמדים הרפורמיסטים שהפסידו.
מה קרה במחאה? "זו הייתה מחאה ענקית, שהתמקדה בטהרן, ובשיאה השתתפו בה מיליון איש", מסביר ד"ר רז צימט, ראש תוכנית איראן והציר השיעי במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). "למחאה היו שני גלים: בהתחלה המוחים היו לרוב צעירים ממעמד בינוני, והמחאה הובלה על ידי מנהיגי התנועה הרפורמיסטית. בשלב השני היא הצטמצמה, אבל נהייתה רדיקלית. הקריאות עברו מדרישה לבחירות חוזרות להתנגדות ישירה למשטר".
איך זה הסתיים? לאחר שלושה חודשים, המשטר דיכא את המחאה: אלפים נעצרו ועשרות נהרגו (המספרים הרשמיים של הממשלה מדברים על 36, לפי דיווחים אחרים המספר עומד על 72). במקביל, אחמדינז'אד הושבע לנשיאות ב־5 לאוגוסט 2009.
מחאת 2017
רקע: 2017 הייתה שנה קשה באיראן מבחינה כלכלית, כשזינקו בחדות האינפלציה, האבטלה והעוני. הציבור הרגיש שהוא נאנק תחת יוקר המחיה.
מה קרה במחאה? בסוף דצמבר אותה שנה, פרצה מחאה כלכלית ופוליטית באיראן. זאת הייתה המחאה הכי גדולה מאז 2009. גם כאן עיקר המשתתפים היו צעירים. המחאה נשאה גם אופי אנטי־משטרתי. המפגינים דרשו להפסיק מימון לגורמים במזרח התיכון - כמו חמאס וחיזבאללה - ולהשקיע את כספה בשיפור מצב המדינה.
איך זה הסתיים? "אחרי שבועיים הם דוכאו ופוזרו", צימט אומר. במהלך ניסיונות דיכוי המחאה, המשטר ירה על מפגינים, עצר מאות - וכשלושים איש נהרגו. אחמדינז'אד, שאז כבר לא כיהן כנשיא, מצא עצמו בצד השני של המתרס, כשנעצר על ביקורת שנתפסה על ידי המשטר כמסיתה.
אבל לדעת צימט, זו הייתה נקודת מפנה: "ב־2017 המחאות נהיו כלל ארציות. מבחינת משתתפים, היו כמה מאות אלפים בעשרות מוקדים. מאז אנחנו רואים מחאות יותר תכופות".
מחאת 2019
רקע: ב־2019 הממשלה העלתה בחדות את מחירי הבנזין. הדבר הביא לתגובות זועמות בקרב האיראנים.
מה קרה במחאה? אף שהמחאה הייתה ביסודה כלכלית, הצטרפו למסרים גינויים נגד השחיתות השלטונית, והיו לה מרכיבים אנטי־ממסדיים מובהקים. צימט אומר: "המחאה הורכבה מצעירים ממעמד הנמוך, לרוב מכפרי הפריפריה. מדובר במהומות קצרות אבל מאוד אלימות מצד המפגינים - שהציתו בניינים וחסמו כבישים - ומצד השלטון שכלל חסימה של האינטרנט".
איך זה הסתיים? לפי פרסומים בתקשורת הבינלאומית, כ־1,500 איש נהרגו בתוך פחות משבועיים של מחאות. ארגון אמנסטי אינטרנשיונל דיווח שנעצרו 7,000 גברים, נשים וילדים בהפגנות, וחלקם עברו עינויים במהלך המעצר. "משום שמחאות אלו לא הגיעו לערים הגדולות, היה קל מאוד למשטר לדכא את זה", מסביר פרופ' מאיר ליטבק, ראש מרכז אליאנס ללימודים איראניים באוניברסיטת תל־אביב. "יחד עם זאת, המשטר זרק פירורים למוחים במטרה לפייס אותם, ונתן הנחה קטנה בדלק".
מחאת 2022
רקע: ב־14 בספטמבר 2022, נעצרה מהסא אמיני האיראנית ממוצא כורדי, על ידי "משטרת המוסר" של ממשלת איראן, לאחר שלכאורה לא לבשה את החג'אב שלה "כראוי". אמיני מתה במהלך המעצר - מה שהצית גל מחאות נרחב נגד משטרת המוסר והמשטר האיראני. המחאה ביקשה לעצור את דיכוי נשים בדרכים דתיות ומוסדיות.
מה קרה במחאה? "זה היה גל מחאות מאוד ארוך", צימט מציין. "מספטמבר 2022 עד ינואר 2023. השתתפו מאות אלפי מוחים - בעיקר מעמד בינוני אבל לא רק - והייתה הצטרפות מעטה של מגזרים אחרים. היו מחאות אלימות במיוחד בערים של מיעוטים האתניים מפני שמהסא הייתה כורדית".
אלא שליטבק אומר ש"זו הייתה מחאה רק של צעירים, ובעיקר של צעירות. זה לא המריא כי ההורים שלהם נשארו בבית. לא ראינו שביתות. פעולות המשטר העבירו מסר מרתיע במיוחד כלפי צעירות - כשבין היתר כוחות השלטון צלפו לעבר הקהל".
איך זה הסתיים? לפי ארגון זכויות איראני, מעל 400 בני אדם נהרגו ועשרות אלפים נעצרו. אף שחמינאי הודה שהמוות של אמיני היה טעות איומה, הפרלמנט קיבל החלטה שקבעה שעצם המחאה היא התקפה על אללה. כיום, עדיין יש איסור פורמלי לצאת בלי חג'אב, אך רמת האכיפה פחתה.
המחאה הנוכחית
לפני כשבועיים, המצב הכלכלי הקשה שוב הוציא את האיראנים לרחובות. "שילוב של סנקציות, קריסת המטבע וניהול כלכלי כושל יצר תנאים חסרי תקדים למחאה - סוג של סערה מושלמת", מסביר ליטבק. "השלטון הגיש תקציב שכולל הגדלת ההוצאות הצבאיות, העלאת מסים וקיצוץ בשירותים חברתיים. על אלה צריך להוסיף את מצוקת המים ואת האילוץ למכור נפט לסין במחירים נמוכים במיוחד, כשחלק מהכסף לא חזר לאיראן".
פרופ' כריסטיאן באדן, מומחה בתקשורת לחקירת מחאות ותעמולה מהאוניברסיטה העברית, טוען שהמחאה הזאת לא זהה לקודמותיה. ההבדל המרכזי שהוא מצביע עליו הוא משתתפי המחאות: "בשונה ממחאות העבר שהובלו על ידי צעירים, נראה שאת המחאה הנוכחית מובילים בעיקר בעלי עסקים קטנים, אנשים שבדרך כלל קשה לגייס למחאה. אלה אנשים שיש להם משהו מאוד מוחשי להפסיד, ולכן אם הם מתחילים לצאת לרחובות זה משדר מסר הרבה יותר חזק של חוסר שביעות רצון".
אבל האם זה מה שיביא לקץ שלטון האייתוללות? באדן בספק. "אני לא חושב שזה יהפוך למחאה שתפיל את המשטר, בעיקר משום שהמבנה של המחאה הזו נותן לממשלות הזדמנויות של 'הפרד ומשול': יש להן אפשרות לדכא קבוצות מסוימות ולנסות לרצות אחרות באמצעות ויתורים סמליים או כלכליים ואז הן יכולות לנטרל חלק מהמפגינים - ולעצור את הגדילה של המחאה".
גם ליטבק סבור שהמחאה סובלת מבעיות שיפריעו לה להגיע עד הסוף: "אחת הבעיות של כל המחאות האלה היא שהמשטר הוא מאוד ברוטלי, ואנשים חדשים מפחדים להצטרף למחאה. בנוסף, קשה למפגינים להתאחד משום שהמשטר משבית את האינטרנט. כך, במחאות חסרה הנהגה שיכולה לתאם הפגנות, להוביל ולמשוך קהלים חדשים".
אז מה המחאה צריכה כדי שהיא תוכל לאיים על השלטון? ליטבק מונה ארבעה תנאים: "התנאי הראשון הוא מספרים הרבה יותר גדולים של מפגינים. כרגע אנחנו לא מגיעים אפילו למספרים של מחאת 2009, ובוודאי לא קרובים לכ־6.5 מיליון מפגינים שיצאו לרחובות במחאות נגד השאה ב־1979; התנאי השני הוא הצטרפות של קבוצות חשובות מהמדינה שישבתו, למשל: עובדי מדינה, פועלים ומגזר עסקי; תנאי שלישי - שימור הפריסה הגאוגרפית של המחאות; ולבסוף, צריך סדקים במשטר - למשל מישהו מהשלטון שיכריז שצריך שינוי".