לוחם בכוחות המשטרה האיראניים, טהרן / צילום: Reuters, Stringer/WANA
איראן ניצבת בפני המשבר החמור ביותר בתולדותיה: כלכלה מקרטעת, מחאות ברחבי המדינה, אלפי מפגינים שנרצחו ורבבות עצורים, מאות אנשי משטר שנהרגו, תדמית מקומית ובינלאומית בשפל, ומעל הכל - איום ממשי של ארצות הברית לתקיפה משמעותית ברפובליקה האסלאמית. כל אלו יוצרים סיטואציה שבה תרחיש "היום שאחרי" משטר האייתוללות נראה מוחשי יותר מאי פעם.
● המשטר האיראני ניתק 90 מיליון איש מהרשת. אז איך התוצאה שקיבל הייתה הפוכה לגמרי?
● יורש העצר רוצה לחזור לשלוט באיראן. אלה החסמים שעומדים בדרכו
"אירוע שכזה, אם יתרחש, ישנה את האזור מקצה לקצה", מבהיר ד"ר יואל גוז'נסקי שריכז בעבר את הטיפול בנושא איראן והמפרץ במטה לביטחון לאומי (המל"ל), וכיום מכהן כחוקר בכיר וראש תוכנית המפרץ במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). "אין מדינה באזור שלא מושפעת מהתערבות איראנית או מאיום איראני כזה או אחר, במיוחד המפרציות, ישראל ועיראק. זה שינוי מאסיבי שעשוי לטלטל את העולם הערבי. אם תהיה מהפכה באיראן, זה עשוי להביא לגל אביב ערבי מחודש".
עיצומים ומגבלות נפט: מה הפיל את הכלכלה
אחד מהביטויים המובהקים ביותר למצב האיראני ככלל והמצב הכלכלי שלה בפרט הוא המטבע המקומי: הריאל האיראני. בתקופת המהפכה האסלאמית ב־1979, 70 ריאל הספיקו לדולר, ואילו כעת שער החליפין עומד על 1.4 מיליון ריאל - פי כ־20 אלף. ההאצה הגדולה של התהליך הייתה מאז שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ החליט ב־2018 לעזוב את הסכם הגרעין, אז 42 אלף ריאל "בלבד" הספיקו לדולר.
כיום איראן מבודדת יותר מפעם משום שמאז ספטמבר 2025 לא רק שהיא נתונה לסנקציות אמריקאיות, אלא גם לכאלה של האו"ם - לאחר שמועצת הביטחון לא אישרה את הימשכות ההקלות. העיצומים כוללים, בין השאר, אמברגו נשק, מגבלות על מוצרים שמסייעים לתוכנית הטילים הבליסטיים, והקפאת נכסים. אולם, על הכלכלה האיראנית משפיעות במיוחד מגבלות הנפט.
במיזם Iran Open Data בחנו לעומק את ההשלכות, ומצאו כי משטר האייתוללות מאבד קרוב ל־20% מהכנסות יצוא הנפט הפוטנציאליות שלו, למרות השימוש בשנים האחרונות בסין ובמלזיה כתחנות לעקיפת העיצומים האמריקאיים. בתוכנית המחקר ציינו שבשנה הפרסית שהסתיימה במרץ אשתקד, איראן הכניסה כ־23.2 מיליארד דולר מיצוא נפט, אבל להערכתם הייתה עשויה להגיע ליותר מ־28 מיליארד דולר. החישוב התבצע על בסיס ניטור מכליות ומחירי הנפט, ומצביע עד כמה איראן נטולת משטר האייתוללות עשויה להרוויח באופן מיידי מיציאה מהבידוד.
איך שותפות הסחר יתמודדו עם מהפכה
לפחות כרגע, התלות של איראן בסין מוחלטת, שכן היא מייבאת יותר מ־90% מהנפט המיוצא האיראני. מן העבר הנגדי תוכנית "החגורה והדרך" הסינית, שבמסגרתה בייג'ינג כבר השקיעה יותר מטריליון דולר בבניית תשתיות אסטרטגיות ברחבי העולם. התוכנית הביאה את סין לפני כחמש שנים לחתימה על הסכם בסך 400 מיליארד דולר ל־25 שנה להשקעות באיראן בתחומי הסחר, ההשקעות, האנרגיה, התשתיות והביטחון.
אלה רוזנברג, מומחית לאיראן במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון (JCFA) ויועצת בכירה למניעת מימון טרור, מסבירה כי עצם נפילת משטר האייתוללות לא יביא בהכרח לשינוי תוכניות סיני. כלומר, דווקא מהפכה באיראן עשויה להיות בוננזה של בייג'ינג, באמצעות טיפוח הקשר מבוסס החגורה והדרך, יצירת חובות, והפיכת טהרן לבת חסות.
"מבחינה גיאוגרפית איראן היא בדיוק באמצע ותישאר שם, וגם המינרלים יישארו. איראן עשויה להפוך לבסיס שני של החגורה והדרך לאחר קזחסטן, שמשמעותית בתור בסיס לוגיסטי ומוקד העברת סחורות לרוסיה. אם ייפול המשטר, אז ברגע שיידעו את תצורת המשטר החדש - יוכלו הסינים להתאים או לנסות להשפיע על הממשל הבא, כדי שיהיה לטובת התוכנית".
מי שמנהלת מערכת יחסים ייחודית עם איראן היא הודו, שלפני כשנה וחצי אף זכתה בהפעלת נמל צ'בהאר האסטרטגי באיראן. מדיניות החוץ ההודית הייחודית מציבה בפניה אתגרים גדולים, כפי שהשתקפו מהמכסים האגרסיביים שהטיל עליה טראמפ בעקבות התעקשותה לרכוש נפט מרוסיה.
"להודו יש יחסים מיוחדים עם איראן. היא מעוניינת לעמוד ברגולציה האמריקאית והאירופאית, אבל גם חשוב לה לעבוד עם איראן - במיוחד בנושא הנפט", אומרת רוזנברג. "בחודשים האחרונים צפה סוגיית פקיסטן, כי עלה חשש שאיראן מחמשת גורמים אסלאמיים בדלנים בהודו. על כן, הודו תשאף שלאיראן יהיו פחות קשרים לפקיסטן, שמקורבת לאותם בדלנים".
סכנת הגרעין האיראני עדיין מרחפת
חלק מהותי מהחששות מאיראן נובע מתוכנית הגרעין שלה, שלא הייתה מתקיימת בהיעדר רוסיה. הקשרים הללו רק הלכו והתהדקו בשנים האחרונות, כשבספטמבר האחרון חתמו הצדדים על הסכם בסך 25 מיליארד דולר להקמת ארבעה כורים גרעיניים בדרום הרפובליקה האסלאמית. לו היו חושבים כי השאיפות הגרעיניות של המנהיג העליון עלי חמינאי ואנשיו מסתכמות בשימושים אזרחיים, ככל הנראה ארה"ב לא הייתה תוקפת את מתקני הגרעין בחודש יוני כפי שעשתה.
אולם, בדוח הרבעוני של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית שהתפרסם במאי האחרון, הזהירו כי איראן הגיעה לכ־408.6 ק"ג אורניום מועשר ל־60%, עלייה של 133.8 ק"ג מאז הדוח שקדם לו בפברואר. בארה"ב הפנימו כי אין סיבה להעשיר ל־60% אם לא שואפים להגיע לפצצת גרעין. לתחנת כוח גרעינית אזרחית שגרתית נדרשת העשרה לשיעור 3%-5%, משמעותית פחות מכ־90% שמשמשים לנשק גרעיני ולצוללות.
עבור פצצת גרעין נדרשים כ־42 ק"ג אורניום מועשר לשיעור של 90%. קרי, אם את אותה הכמות שהותקפה במתקני הגרעין באספהאן, נתנז ופורדו היו מעשירים לשיעור רלוונטי, לאיראן היה עשוי להיות אורניום מספיק לכעשר פצצות גרעיניות. על אף הנזקים, בטהרן לא אמרו נואש, ודיווח של "פייננשל טיימס" מנובמבר הצביע כי משלחת מדענים איראנים ביצעה נסיעה חשאית לרוסיה, כחלק מהמאמץ להשיג טכנולוגיות דו־שימושיות שיכולות לשמש לצרכים גרעיניים.
אנה נמקוב, מומחית לרוסיה ומזרח אירופה מהמרכז לאסטרטגיה רבתי לישראל (ICGS), מספרת כי בעיני מוסקבה, שינוי משטר באיראן הוא גורם שיש לעקוב אחריו אך לא כזה שמערער את תפיסת היסוד האסטרטגית שלה. "רוסיה והנשיא ולדימיר פוטין כבר חוו אירועים אזוריים שהשפיעו על האינטרסים שלהם, כמו קריסת משטר אסד שהיה בן ברית קרוב במזרח התיכון. שינוי משטר במדינה שותפה עלול להשפיע טקטית, אך אינו מחייב שינוי כיוון אסטרטגי עמוק. זאת, בניגוד ליחסי רוסיה־סין, שותפה אסטרטגית וכלכלית משמעותית בהרבה".
דוברת משרד החוץ הרוסי ומזכיר המועצה הרוסית לביטחון לאומי התייחסו ביום שלישי למחאות באיראן, וגינו את מה שהם מגדירים "התערבות חיצונית בענייניה הפנימיים של איראן". אותה הטענה שמאפיינת את התייחסויות בכירי טהרן למחאה הגוברת ברחבי הרפובליקה האסלאמית, והאצבע המאשימה לארה"ב ולישראל.
"הרטוריקה הרוסית השוותה את המחאות באיראן ל'מהפכות צבע', תוך אזכור מרומז של המהפכה הכתומה באוקראינה ב־2004 - אירוע מכונן שנתפס בדיעבד כאחת התחנות המרכזיות שהובילו לפלישה לאוקראינה בפברואר 2022", מסבירה נמקוב. "באמצעות ההשוואה הזו, מוסקבה לא רק מביעה סולידריות עם המשטר האיראני, אלא בעיקר משתמשת בזירה האיראנית לצורך העמקת הלגיטימיות לפעולותיה שלה".
ד"ר גוז'נסקי לא שולל סיטואציה שבה חילופי משטר באיראן יעניקו לה גישה לטכנולוגיות גרעין אזרחיות מערביות, ומנמק זאת בעובדה שארה"ב העניקה למשטר המלוכני האיראני גישה לטכנולוגיות גרעיניות בשנות ה־50, במקביל לישראל. זאת במסגרת תוכנית Atom for Peach של הנשיא דווייט אייזנהאואר, שאפשרה למדינות שונות בעולם לרכוש כורי מחקר גרעיניים וכללה מענק השתתפות ברכישת הכור. שיתוף הפעולה בין ארה"ב לאיראן אף התקדם לכדי תוכניות לתחנות כוח גרעיניות בשנות ה־70, שהתבטלו בגלל המהפכה האסלאמית.
"אם יהיה משטר אחר לחלוטין, נניח משטר עתידי באיראן דמוקרטי פתוח למערב, אז למה לא גרעין?" תוהה הבכיר לשעבר במל"ל. "מבין מי שפיתחו יכולות גרעין, איראן הייתה מהראשונות. מה שיושב בראש של דרגת קבלת ההחלטות הוא 'סינדרום הכפתור האדום': השאלה מי נמצא על הכפתור האדום. כשיש כוחות אחראיים, מקובלים, שלא רוצים לפגוע ביציבות של מדינות אחרות, אז מסכימים. לכן, באיחוד האמירויות פועלות תחנות כוח גרעיניות בהצלחה רבה".
כשליש אוכלוסייה עניים, האינפלציה מעל ל־50%
מערכות היחסים הקרובות עם סין, הודו, וכמובן רוסיה לא מנעו את מה שמגדירים בבנק העולמי בתור "עשור אבוד של צמיחה כלכלית". מנתוני הארגון עולה כי בין השנים 2020-2011 התוצר לנפש באיראן הצטמצם בקצב שנתי של 0.6%, תוך שקרוב ל־10 מיליון איראנים נפלו אל מתחת לקו העוני. כך, שיעור העוני זינק בתוך עשור בלבד מ־20% ל־28.1%.
המצב הכלכלי כה חמור, שכמעט אף קבוצה חברתית לא יוצאת חסינה. כך, למשל, לא רק שקצב האינפלציה השנתי עומד על 52.6%, המנוע שלו הוא תחומי המזון, המשקאות והטבק (72%). קרי, עליות המחירים פוגשות את כולם כולל כולם, כשבהיעדר בידוד תוכל איראן ליהנות מאספקות נרחבות מבחוץ שיקלו על המחירים.
חלק מחוסר היעילות האיראני נובע מניהול משק המים הכושל, שגם משפיע על החקלאות. כשמחברים את ההתחממות הגלובלית וחוסר ידע בהתפלה, נוצרת "הסופה המושלמת". לפני כחודשיים כבר הגיע משטר האייתוללות לבהלה של ממש, כי ירידה של כ־40% מממוצע המשקעים העונתי הביאה את חמשת מאגרי המים של טהרן לכ־11% מהקיבולת.
בדומה למצב האינפלציה והמטבע, כישלון ניהול משק המים פוגע בכלל 92 מיליון אזרחי איראן, המדינה עם האוכלוסייה ה־17 בגודלה בעולם שחולשת על שטח ששווה לכשישית משטח ארה"ב. נתונים שפורסמו ב"אל־ג'זירה" בהתבסס על נתוני האו"ם, מבהירים עד כמה האוכלוסייה הזו מגוונת: כ־61% ממנה הם פרסים, והקבוצות הגדולות האחרות הן האזרבייג'נים (16%) והכורדים (10%), כשבכל אחת מהן יש ארגונים בדלניים.
קבוצות אחרות כוללות את הלורים (6%), הערבים האחוואזים (2%), קבוצות טורקיות שאינן אזרבייג'ניות (2%), והבלוצ'ים, שגם בקרבם יש מחתרת שמבצעת פעולות גרילה שגרתיות נגד משטר האייתוללות. בהיבט הדתי, לפי קבוצת זכויות המיעוטים, כ־90% שיעים, כ־9% סונים, והאחוז הנותר כולל כ־300 אלף בהאים, כ־300 אלף נוצרים, כ־35 אלף זרתוסטרה, וכ־20 אלף יהודים.
לקבוצות המיעוטים יש משקעים עם הרפובליקה האסלאמית שלא מאפשרת להם חופש תרבות, ולא מתירה את לימודי השפות שלהם בבית הספר. עם זאת, אין מדובר בסיטואציה חסרת תקדים באיראן: משפחת המלוכה פהלווי פעלה באגרסיביות רבה, לדוגמה, נגד הבדלנות האזרבייג'נית בשנות ה־40, והעניקה נופך משמעותי למורשת המפוארת של פרס. על כן, אמנם רבים באיראן ומחוצה לה תולים תקוות בחזרת יורש העצר הגולה רזא פהלווי, אבל גם יש כאלו שלהפך.
"זה הקרב האחרון, פהלווי חוזר", קראו באחת מהמחאות שהתקיימה באורמיה. לעומת זאת, היו אזרבייג'נים באיראן שזעקו במחאות שהוקלטו "אזרבייג'ן היא כבוד, פהלווי הוא חרפה". יתרה מכך, במחאה שהתקיימה בלוס אנג'לס התעמתו איראנים גולים תומכי פהלווי עם איראנים אזרבייג'נים גולים שמתנגדים לאפשרות שמשפחת המלוכה תחזור למדינה.
"יש המון קבוצות אתניות באיראן", מדגיש ד"ר גוז'נסקי. "אין ודאות כי נפילת המשטר הנוכחי תביא לאיראן טובה יותר". נפילת משטר האייתוללות עלולה ליצור, בניגוד לנפילת משפחת פהלווי ועליית משטר האייתוללות, ואקום שלטוני שאותו ינסו בדלנים כורדים, אזרבייג'נים ובלוצ'ים לממש לטובת ניסיונות יצירת גופים עצמאיים, ובדרך זו עלולה להיווצר מלחמת אזרחים פרסית בקנה מידה שלא נראה באביב הערבי.
בין כה וכה, אומר גוז'נסקי, האירועים בוונצואלה, שבמסגרתם האמריקאים חטפו את הדיקטטור ניקולס מדורו אבל לא החליפו את המשטר, מלמדים שלא ברור מאליו שבמצב שבו ארה"ב תחליט להפיל מנהיג - היעד הסופי של הנשיא טראמפ יהיה גם החלפת משטר.
"האירועים באיראן ותקיפה פוטנציאלית אמריקאית עשויים להביא למצב שבו תקום באיראן דמוקרטיה, אבל ייתכן גם תרחיש שבו יקחו מישהו אחר מאותו משטר", אומר גוז'נסקי. "יש סיכוי רב שגם יקחו את מודל ונצואלה, שבו מישהו אחר מאותו משטר ייטול את המושכות, מתוך תקווה שישחק לפי כללי טראמפ והמערב. זה מתאים לטראמפ, כאשר לישראל אין יכולת שליטה, אלא רק השפעה מסויימת".