יורש העצר רוצה לחזור לשלוט באיראן. אלה החסמים שעומדים בדרכו

עיני כל העולם נשואות לאיראן - ובמיוחד לסוגיית הישרדותו של שלטון האייתוללות. רבים מייחלים לנפילתו של המשטר, ומי שבמידה רבה מעודד את הציפיות האלה הוא נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שהבטיח למוחים כי "העזרה בדרך", והעריך שייתכן שהמשטר בטהרן ייפול בעקבות המחאות. אם כן, התקוות להדחת ההנהגה מרקיעות שחקים - אבל האם יש בכלל אלטרנטיבה?

● חמינאי מתכנן לברוח לרוסיה? המומחים מסבירים: כך נדע שהוא באמת בסכנה
● פרשנות | הדרמה באיראן: אפילו בטהרן כבר לא סופרים את מדינות אירופה

הדמות שזוכה לתשומת לב תקשורתית מיוחדת היא רזא פהלווי, יורש העצר הגולה של איראן ובנו של השאה האחרון. רבים תופסים את פהלווי כמנהיג המחאה, וזה מצדו כבר פרסם את החזון שלו ל"יום שאחרי", כשבין היתר הוא התחייב שאיראן בהנהגתו "תכיר מיד במדינת ישראל, תרחיב את הסכמי אברהם להסכמי כורש ותשים קץ לתוכנית הגרעין הצבאית".

היחסים החמים של פהלווי עם ישראל והמערב הם לא דבר חדש, כשבהקשר זה זכור במיוחד ביקורו בישראל בשנת 2023, אז אירחה אותו בארץ שרת המודיעין (דאז) גילה גמליאל. בימים האחרונים פהלווי נפגש עם שליחו המיוחד של נשיא ארה"ב למזרח התיכון, סטיב ויטקוף.

אלא שטראמפ גם היה זה שצינן קצת את ההתלהבות: "הוא נראה נחמד", אמר על פהלווי, "אך לא בטוח שארצו תקבל אותו כמנהיג". טראמפ הוסיף בריאיון לסוכנות הידיעות רויטרס כי "אני לא יודע איך הוא היה מתנהג בתוך איראן, אך באמת שעדיין לא הגענו לנקודה הזאת".

אז האם יורש העצר יוכל ליטול לעצמו את מושכות השלטון באיראן או שזו בעיקר פנטזיה של המערב?

ממהפכה למהפכה

גם הפעם הראשונה שבה השושלת של יורש העצר פהלווי עלתה לשלטון נולדה בהפיכה. בתחילת המאה ה-20 נפלה למשבר השושלת הקאג'ארית ששלטה באיראן במשך כ-130 שנה, והמדינה נקלעה למלחמת אזרחים. ב-1921 הגנרל רזא ח'אן ביצע הפיכה צבאית, וב-1925 הכריז על עצמו בתור "שאה" - התואר של מלכי פרס. רזא ח'אן הפך לרזא שאה פהלווי והקים את שושלת פהלווי.

ב-1941, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בעלות הברית אילצו את רזא שאה לוותר על כיסאו לטובת בנו, מוחמד רזא שאה, לאור ניסיונתו של הראשון להתקרב לגרמניה הנאצית. רזא שאה הוגלה לדרום אפריקה ושם מת.

"שושלת פהלווי סבלה תמיד מבעיית לגיטימציה ולא בנתה בסיס חברתי רחב", אומר פרופ' מאיר ליטבק, ראש מרכז אליאנס ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב. האירוע שסימן את העמק המשבר היה פרשת מוחמד מוצדק, שהיה ראש הממשלה בשנים 1952-1953.

מוצדק היה חבר מפלגת "החזית הלאומית", ובסיס התמיכה שלו נשען על כוחות פרו-סובייטים ועל גורמים לאומניים ופונדמנטליסטיים. ד"ר אלישבע מכליס, מומחית לאיראן והעולם השיעי מהמחלקה ללימודי מזה"ת בבר-אילן, מסבירה ש"השאה חשב שאם ייתן למוצדק את תפקיד של רה"מ זה ישתיק אותו, אך קרה ההפך ומוצדק הלאים את תעשיית הנפט הלאומית. השאה הצעיר הרגיש חלש.

"הוא ברח מהמדינה וה-CIA והבריטים עזרו לו לחזור. באופן זה השאה חוזר כדיקטטור ופוחד מהתנגדות, ובזיכרון האיראני יש כאן התערבות זרה שפוגעת בלאומיות וכלכלה ומסייעת לחזק את השלטון הרודני".

תפקיד חשוב במיוחד היה לכלכלה. פרופ’ סיימון וולפגנג פוקס, חוקר אסלאם בחוג למזה"ת ודרום אסיה באוניברסיטה העברית, מציין ש"איראן חוותה צמיחה מהירה בשנות ה-70 שהתבססה על הכנסות הנפט, אך זו לוותה באינפלציה, פגיעה בתעשיות אחרות ועלייה באבטלה - תהליך שהעמיק את הזעם הציבורי. החקלאים יצאו מהכפר לעיר כי לא יכלו להתפרנס מזה יותר".

לפי ליטבק, "מה שהביא לנפילתו, מחירי הנפט עלו לאחר מלחמת יום כיפור וזרמו מיליארדים לאיראן. השאה רצה לעשות מודרניזציה מואצת. בשנים 1974-1977 היה פיתוח כלכלי מטורף עם פריחה כלכלית מדהימה. כולם שיפרו את מצבם, אבל העשירים שיפרו יותר - והשחיתות גדלה. התחילו צעדי צנע כלכליים, עשרות אלפי איראנים נזרקו מעבודתם וננקטו צעדים נגד הסוחרים. זה יצר זעם אדיר נגד השאה".

במקביל, השאה הפעיל מנגנון דיכוי אלים נגד הציבור. אחד הסמלים הבולטים היה ה"סאוואכ" - המשטרה החשאית. הסאוואכ עצר אנשים ללא משפט, ביצע חקירות אלימות והפעיל רשתות ריגול נרחבות נגד האזרחים.

אלה היו בין הגורמים שהובילו את העם האיראני להקיא מתוכו את השאה. בשנת 1979 התאחדו להפלת ממשל השאה קבוצות חברתיות שונות, שאותן הובילה קואליציה של אנשי דת, סוציאליסטים ואנשי שמאל. פהלווי נמלט מהמדינה למצרים, ואת מקומו תפס איש הדת הגולה רוחאללה ח'ומייני - במה שייסד את שלטון האייתוללות המושל באיראן עד היום.

מגבלות הכוח

והאם עכשיו הגלגל יכול להתהפך? האם הפעם יורש העצר משושלת פהלווי היא זו שתפיל של משטר האייתוללות? "הבן של השאה זוכה לתמיכה רחבה בגולה וברשתות, שם רואים בו דמות של תקווה", טוען פוקס, "אך בתוך איראן חסרות לו רשתות פעולה. ניתוקי התקשורת חשפו את מגבלות כוחו, וקריאותיו לשביתה כללית לא הצליחו להניע את הציבור. זה מראה שאין לו יכולת גיוס כמו שהייתה לח'ומייני מהגלות".

למעשה, אומר פוקס, "הקריאות בשמו של פהלווי הן לרוב יותר 'לא' למשטר מאשר בעדו. רבים אולי רואים בו דמות מעבר אפשרית, אבל גם חוששים שיחזיר משטר מלוכני סמכותני. זה לא עתיד שרוב האיראנים רוצים בו".

מכליס מסכימה שיש להטיל ספק ביכולת לכונן שוב מלוכה באיראן: "להחזיר את המלך לא נשמע רלוונטי בשנת 2026. איראן כבר תחת שלטון אחר יותר מ-40 שנה. זה אולי נשמע יפה, אבל זה צעד אחורה בזמן".

"מעבר לזה", מכליס ממשיכה, "בזיכרון הקולקטיבי, לפחות של הציבור המבוגר יותר, אין זיכרון טוב של תקופת השאה. הוא היה מושחת, היו פערים גדולים בין עניים לעשירים, נתפס כשליח של המערב - ולא נתן מקום לדת. קשה להאמין שתהיה תמיכה ציבורית מספיק רחבה בסמל הזה של המלך. יש לו מורשת מאוד בעייתית". היא מוסיפה שפהלווי "הוא לא תושב איראני, והוא דמות שמזוהה עם הגולה. הרעיון שהוא יוחזר לספר לעם האיראני כיצד לפתור את הבעיות שלו - נשמע לא כל כך פשוט".