הרובר הגדול והמתקדם ביותר של נאס''א נוחת במאדים. חוקר גיאולוגיה ומחפש סימני חיים, יולי 2020 / צילום: Reuters, NASA/Cover Images
למה שמישהו ירצה לחיות על מאדים? הרי, כפי שיודו אפילו האוהדים המושבעים של רעיון ההתיישבות על מאדים, זה יהיה כמו לחיות לנצח בקניון (במקרה הטוב). אך מבחינת קיילב שארף, אסטרוביולוג במינהל האווירונאוטיקה והחלל הלאומי (נאס"א), העתיד של התיישבות בחלל כתוב בכוכבים. חיים צצו, באופן קסום, על כדור הארץ; הם נעשו אינטליגנטיים והחלו לחקור את העולמות סביבם. מכאן שרק הגיוני, כותב שארף בספרו "The Giant Leap" ("הזינוק הענק), שחיים אלה יתפשטו לאחר מכן דרך החלל באופן שהוא מכנה "תפוצה" גדולה, כאילו בני אדם היו זרעים או נבגים הנישאים באוויר.
● כל הכיעור וכל היופי שבעולם מתנקזים לרחוב אחד בהארלם
● אם השנה המטורפת גרמה לכם לפספס: 5 ספרי מקור מעולים מ-2025
כדי לשכנע בכדאיותה של תוכנית כזו, שארף לוקח אותנו למסע מרתק של חקר האנושות בחלל עד כה, סוקר בקצרה את ההיסטוריה של מנועי הרקטות ואת הבעיות של מכניקת המסלולים, מספר על האודיסאות הגדולות של הגשושיות מרינר וויאג'ר, על משימות אפולו, ועל ההסטה המוצלחת של האסטרואיד דימורפוס על ידי כלי טיס רובוטי בשנת 2022. פעולה זו, מציין המחבר, ציינה את הרגע ההיסטורי שבו המין שלנו למד "לעצב מחדש באופן מכוון ומשמעותי את צורתו ואת מיקומו הטבעי של החומר במערכת השמש".
מחיר שנוכל לשלם
שארף מצליח להסביר מצוין קני מידה בלתי נתפשים. דמיינו, הוא אומר, שאתם רוצים לשלוח אטב נייר לכוכב השכן שלנו, פרוקסימה קנטאורי. אם הייתם מנסים לעשות זאת באמצעות רקטות כימיות רגילות, הייתה נדרשת כמות דלק גדולה בהרבה מכל המסה ביקום הנראה. הוא גם מציע כמה תובנות מפתיעות אך משכנעות. עלינו לחשוב על מאדים, הוא טוען, ככוכב הלכת הראשון "המאוכלס על ידי מכונות", בהתחשב בכך שהוא כבר ביתם של הגשושיות (Orbiters) והרוברים ששלחנו לשם. "אלה תושבי המאדים החדשים הראשונים מזה מיליארד שנים לפחות", הוא מציין, "והם אינם ביולוגיים; הם רובוטיים".
ייתכן אפילו, מסביר שארף, שבני אדם יחיו בספינות אוויר ענקיות בחלקים העליונים של האטמוספירה של נוגה. בשכבות התחתונות יותר, החום והלחץ של כוכב הלכת הלא ידידותי הזה נעשים בלתי נסבלים. עם זאת, עשויה שוב להתעורר השאלה: מי ירצה בכך? ומה נוכל ללמוד מכך שלא נוכל לגלות באמצעות רובוטים? אחד מן השליחים הרובוטיים שלנו, Voyager 1, כבר עזב את מערכת השמש ועדיין שולח הודעות הביתה על מסעו.
בין הטיעונים ששארף מעלה לטובת שליחת בני אדם לכוכבי לכת אחרים, נמצאת ההנחה שהדבר יקדם תגליות מדעיות, יעזור לנו להבין "דו-קיום בין אדם למכונה" ואולי ישפר את צורות הממשל של האנושות. יש בהחלט סיכון קיומי בהישארותנו על כדור הארץ. שלא באשמתנו, אנו עלולים להיפגע מאסטרואיד שישמיד את החיים בכוכב הלכת או מהתפרצות של סערות סולאריות או קרינה שיאיימוה על ציוויליזציה - הרבה לפני שכוכב הלכת שלנו ייבלע באופן בלתי נמנע על ידי השמש. לנוכח חלופות כאלה, החיים בקניון עשויים להיראות כמו מחיר שנוכל לשלם.
לקחת דוגמה מדולפינים
בשנת 1584, ג'ורדנו ברונו, פילוסוף ונזיר איטלקי, שיער שייתכנו כוכבי לכת אחרים המקיפים כוכבים רחוקים. אסטרונומים בהחלט מצאו אלפי כוכבי לכת חיצוניים כאלה מאז שנות ה-90, יעדים אחרים שאליהם אנו עשויים "להיות מופצים". אבל מי או מה נפגוש שם? לעומת שארף, הממוקד מאוד באדם, הספר "The Pale Blue Data Point" ("נקודת נתונים כחולה חיוורת"), מאת ג'ון וויליס, פרופ' לאסטרונומיה באוניברסיטת ויקטוריה, שואל מה אנו יכולים להסיק בנוגע לחיים מחוץ לכדור הארץ מהדוגמה של כוכב הלכת ומערכת השמש שלנו.
וויליס מספר פרטים רבים על מסע החקר שלנו בשכונה הקוסמית, אך מתמקד דווקא במקומות שייתכן שכבר יש בהם חיים שטרם גילינו. ספרו מסביר בצורה מבריקה את הפרטים הטכניים של אסטרונומיה ושל חקר חלל רובוטי, לרבות משימות לצורך איסוף דגימות של אסטרואידים, והגילוי של אוקיינוסים תת-קרקעיים עצומים בירחים הקפואים של צדק ושבתאי. אך הוא גם רוצה להראות כיצד נראה המדע שלו "בשטח", ולכן לוקח את הקורא עמו להרי האנדים כדי להתפעל מטלסקופי תצפית גדולים, למרוקו כדי לסרוק את המדבר אחר מטאוריטים, ואל סיפון ספינה המשתמשת בצוללות כדי לחקור נביעות וולקניות חמות בעומק רב בקרקעית האוקיינוס.
"לו אריה היה יכול לדבר", כתב פעם לודוויג ויטגנשטיין, "לא היינו יכולים להבין אותו", משום שמחשבותיו וחוויותיו כאריה היו פשוט זרות לנו מדי. מה, אם כן, בנוגע לחייזר? בתרחישי מדע בדיוני של מגע ראשון עם חוצנים, בני אדם בדרך כלל מבססים שפה משותפת ראשונית באמצעות מתמטיקה, כדי להוכיח שאנו מכירים את ספרות פאי וכן הלאה. אבל מה אם זו הנחה שאננה מדי? אולי עדיף שניקח דוגמה ממשהו שאנחנו מכירים, טוען וויליס: דולפינים, אחרי הכול, הם מאוד אינטליגנטיים ומפטפטים ללא הרף. אם איננו יכולים להבין את שפתם, איך נוכל לקוות להבין חוצנים?
זהו הטיעון הבסיסי של וויליס: ככל שנלמד יותר על כדור הארץ - "נקודת הנתונים הכחולה-חיוורת" היחידה שיש לנו כמקור למידע על כוכב לכת שבו חיים בהחלט נוצרו - כך נהיה כשירים יותר לזהות סימני חיים במקומות אחרים.
הוא מתלהב ממכשירים חדשים, כמו "הטלסקופ הגדול במיוחד" בצ'ילה ו"מערך הקילומטר הרבוע" בדרום אפריקה ובאוסטרליה (מיזם רב־ממשלתי לבניית רדיו־טלסקופ), שעשויים לאפשר לנו לחקור את האטמוספירות של כוכבי לכת מרוחקים בחיפוש אחר חתימות ביולוגיות. משימות רובר עתידיות עשויות למצוא מאובנים מיקרוביאליים בסלע המאדים - מהסוג שוויליס מחפש באזורים מרוחקים באוסטרליה - שכן גם מאדים היה פעם חם ולח. "מדע האסטרוביולוגיה", טוען וויליס, "מתקרב במהירות לרגע המגע הראשון שלו עם חיים זרים". זו טענה מעניינת אם היא נכונה, אך הוא אינו מביא ראיות לכך שהרגע הזה אכן קרוב.
מי יחפש חוצנים?
בעוד ששארף משתוקק לעזוב את הפלנטה, וויליס ישמח להשאיר לרובוטים את העבודה המפרכת של חיפוש אחר חוצנים. הוא נרגש, למשל, מעתיד שבו "נעשה ג'יימס קמרון (במאי הקולנוע וחוקר המצולות) על מלא" ונשלח צוללת אוטונומית אל תוך "ים אירופה", אחד מכמעט 100 הירחים של צדק. ומדוע לא? אחרי הכול, כך אנו חוקרים כיום את מעמקי האוקיינוסים של כדור הארץ, מבלי לסכן צוללנים אנושיים.
בתיאורו המשמח של החיים על סיפון ספינה מדעית השולחת רובוטים תת-ימיים למעמקים, וויליס מסביר כיצד צורות החיים המוזרות ביותר משגשגות שם למטה, וייתכן שגם מחוץ לכדור הארץ: יש שם "סרטנים לבנים כרוחות רפאים", "חסילונים חסרי עיניים" ותולעי צינור ענקיות שיכולות לצמוח לאורך של יותר משני מטרים, אף שאין להן פיות או מעיים אלא "גן פנימי תלוי" של חיידקים המסנתזים מזון. גם אלה חיים, רק לא כפי שאנחנו מכירים אותם.