שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. מליאת הכנסת, 28.01.26 / צילום: יצחק קלמן
"להוריד את הריבית מהר והרבה", קרא שר האוצר בצלאל סמוטריץ' מעל בימת הכנסת במהלך הדיון בהצעת התקציב. זה "הדבר היחיד שהנגיד צריך לעשות", הוא קבע - ושיגר מסר ברור לנגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון: "תוריד את הריבית ב־1% וגם ביותר מזה". על כך ענה בנק ישראל: "הדברים אינם ראויים לתגובה".
● הממשלה תשנה את הקצאת הכספים לרשויות המקומיות. מה המשמעות?
● הממשלה מצאה שימוש לעודפי התקציב. מה זה אומר?
זו לא הפעם הראשונה שסמוטריץ' מחלק עצות לבנק ישראל לגבי גובה הריבית. באוגוסט 2024, למשל, לאחר שהוחלט שלא להוריד את הריבית ולהותיר אותה על 4.5%, סמוטריץ' אמר: "אני, במשך שנה ושמונה חודשים לא העברתי ביקורת על הנגיד... אני אומר בפעם הראשונה בפומבי, אני חושב שהוא טעה בגדול. אני חושב שעל בסיס הנתונים שהוא מתאר בהחלטת הריבית, הוא היה חייב להגיע למציאות הפכוה לחלוטין".
שנה לאחר מכן, בספטמבר 2025, סמוטריץ' שוב ביקר את פרופ' ירון: "הנגיד היה צריך להוריד את הריבית מזמן", אמר - והוסיף מעין "איום": "אם הוא לא יעשה כן, אני אוריד את המיסים". וגם כשבנק ישראל כבר הוריד את הריבית, לא תמיד זה חסך את שבט הביקורת. כך, כשבנובמבר האחרון בנק ישראל החליט להפחית את הריבית, סמוטריץ' הצהיר: "אמרתי שכבר לפני חצי שנה היה צריך להוריד את הריבית - וצריך היה להוריד אותה יותר".
לרוב, כשסמוטריץ' מתבטא בעניין הריבית, הוא מקפיד לצרף גם נימוקים, כמו שער החליפין, שיעור האינפלציה או מרכיביה האינפלציה. אבל האם זה כל כך פשוט? מה, בעצם, הדרך שצריך לעבור עד שמתקבלת החלטת ריבית?
סמוטריץ' לא לבד
שלא ישתמע אחרת: סמוטריץ' הוא בהחלט לא הפוליטיקאי היחיד או הראשון שדוחף את בנק ישראל לקבוע שיעורי ריבית בכיוון מסוים. כבר בתחילת המילניום הנוכחי, שר האוצר דאז אברהם (בייגה) שוחט קרא לנגיד השביעי דוד קליין להוריד את הריבית בקצב מהיר יותר.
ב־2003 שר אוצר אחר - העונה לשם בנימין נתניהו - הפציר גם הוא בקליין להפחית את ריבית בנק ישראל - שעמדה אז על 7.5%: "את מה שיש לי לומר, אני אומר לנגיד. אבל הנגיד חייב להוריד את הריבית, וקליין מסכים לכך". מי שהיה מעט פחות מנומס הוא ראש הממשלה דאז, אריאל שרון - שעל פי הדיווחים בתקשורת ממש ניסה להדיח את הנגיד, (גם) בגלל הריבית הגבוהה.
והיו עוד עימותים על גובה הריבית בין שר אוצר לבנק ישראל, אבל מעניין במיוחד היה זה שנרשם לפני כעשור בין השר משה כחלון לנגידה קרנית פלוג. למה זה מעניין? כי אז הביקורת של כחלון באה מהכיוון ההפוך - בטענה שצריך דווקא להעלות את הריבית. כחלון טען אז שהריבית האפסית - שבאותו זמן עמדה על 0.1% - מתדלקת עליות מחירים בשוק הדיור, ולכן העלאה שלה תצנן את מגמת ההתייקרות.
אבל עם כל הכבוד למתיחות בין הממשלה לבנק המרכזי בישראל, במעצמה החזקה בעולם היא כבר הגיעה לסדרי גודל אחרים לגמרי. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מאוד לא מרוצה (בלשון המעטה) מכך שהבנק המרכזי של ארה"ב, הפדרל ריזרב (הפד), לא מוריד את הריבית בקצב מואץ. וזה לא נולד היום: כבר בכהונתו הראשונה, בספטמבר 2019, טראמפ הראה חוסר שביעות רצון מהתנהלות הפד והראה רצון לפטר את ראש חבר הנגידים ג'רום פאוול, שעדיין מחזיק בתפקיד. גם אז זה היה משום שלשיטת הנשיא הריבית לא ירדה מספיק מהר.
אם לא די בכך, נגד שניים מבכירי הבנק המרכזי נפתחו הליכים משפטיים. אחד מהם הוא פאוול עצמו, שיש הטוענים כי הוא ניצב במרכזה של חקירה של משרד המשפטים בעניין שיפוצי בניין הפד ובעניין עדותו בקונגרס בנוגע אליהם. השנייה היא ליסה קוק, אותה טראמפ החליט לפטר (החלטה שחוקיותה נדונה כעת בבית המשפט), לשיטתו בשל טענות שביצעה הונאת משכנתא בטרם מונתה לתפקיד.
גם מהעבר השני של האוקיינוס האטלנטי ידעו מאבקים בין הממשלה לבנק המרכזי. כך, בבריטניה, על הנגיד לשעבר מארק קרני (היום ראש ממשלת קנדה) נמתחה ביקורת בגלל שליחת רמזים להעלאות ריבית צפויות שלא קרו בפועל, מה שהתפרש כמסרים סותרים למשלמי המשכנתאות, וחבר פרלמנט אחד אף השווה אותו ל"בן הזוג הלא אמין". עלו גם קריאות לפטר את הנגיד הנוכחי אנדרו ביילי, אבל יותר מגורמים אופוזיציוניים ולא מהממשלה עצמה.
לא על רגל אחת
אז ראינו שזו מגמה די גלובלית להאשים את נגיד הבנק המרכזי בכך שהריבית גבוהה מדי, כש"ברור" שהיא צריכה לרדת. אלא שכדאי להזכיר שבישראל, הנגיד הוא רק חלק ממקבלי ההחלטה על גובה הריבית. ובניגוד לרושם שאולי נוצר, זה בהחלט לא עניין של מה בכך. נסביר.
החלטות הריבית מתקבלות על ידי הוועדה המוניטרית - גוף שהוקם בחוק בנק ישראל שהתקבל ב־2010 והיא מונה שישה חברים: נגיד בנק ישראל שמשמש יו"ר הוועדה, המשנה לנגיד, עובד של הבנק שמינה הנגיד (כיום זהו מנהל חטיבת המחקר) ושלושה חברים מקרב הציבור שיש להם ידע וניסיון רלוונטיים. אף שהוועדה אמורה למנות שישה חברים, כיום היא מונה רק ארבעה, כשלצד שלושת עובדי הבנק מכהן בה נציג ציבור אחד בלבד (פרופ' אורי חפץ).
ההחלטות בוועדה מתקבלות ברוב של החברים המשתתפים בהצבעה - ואם יש תיקו, יו"ר הוועדה, שהוא נגיד בנק ישראל, מכריע. החלטת הריבית, כלי המדיניות העיקרי שנמצא בידי הוועדה, מתקבלת שמונה פעמים בשנה.
לפני קבלת ההחלטה, מתבצעת עבודת הכנה אינטנסיבית - שמתחילה כמעט מיד לאחר שמתקבלת החלטת הריבית הקודמת. ימים ספורים לאחר אותה החלטה, בחטיבת המחקר בבנק ישראל מסכמים את מה שעלה בדיונים האחרונים ומעמיקים בסוגיות רלוונטיות להמשך. במשך הזמן מגיעים נתונים שנאספים, מעובדים ומונגשים על ידי החטיבה למידע ולסטטיסטיקה - וכך חטיבת המחקר מגבשת תובנות רלוונטיות ותשתית עובדתית מעודכנת.
החומרים הללו - שכוללים מאות עמודים של טקסט ועשרות עמודי טבלאות וגרפים - נשלחים לחברי הוועדה המוניטרית לקראת סוף השבוע שלפני ההחלטה על הריבית, כדי שיוכלו לעבור עליהם ולהגיע מוכנים לדיוני הריבית.
ביום ראשון בתשע בבוקר, הוועדה מתכנסת ליום דיון ראשון. האירוע הפותח נקרא "דיון מוניטרי רחב" שאורך כשלוש שעות, בו מוצגות לוועדה כל ההתפתחויות הכלכליות מאז ההחלטה הקודמת ועד אותו רגע. בדיון הזה נוכחים כ־60 עובדים ומנהלים בבנק ישראל. לאחר הפסקת אוכל בת חצי שעה, עוברים לדיון מצומצם בו הנגיד מבקש לצלול לסוגיות ספציפיות שקשורות להחלטה. בסיום הדיון, חברי הוועדה, ביחד עם דובר בנק ישראל, מגבשים את הנוסח הסופי של החומרים שיוצגו לציבור, כמו ההודעה לעיתונות והמצגת הגרפית. בזה מסתיים יום ראשון.
למחרת, ביום שני, חברי הוועדה המוניטרית שוב מתכנסים בתשע בבוקר ל"דיון ההחלטה" שנעשה בפורום מצומצם. החברים מצביעים והפור נופל. ובאותו יום, יום שני בשעה 16:00 - מתפרסמת החלטת הריבית של בנק ישראל.