טראמפ וחמינאי / צילום: ap, Alex Brandon, khamenei.ir
ארה"ב ממשיכה לעבות את נוכחותה הצבאית באזור המזרח התיכון, ובסוף השבוע האחרון עגנה בנמל אילת המשחתת האמריקאית Delbert D. Black. ברקע, על פי דיווח בסוכנות הידיעות האיראנית תסנים, מתקיימים מגעים למשא־ומתן ישיר בין איראן לארה"ב, בהשתתפות בכירים משתי המדינות, בימים הקרובים.
● "יותר ויותר אנטי-ישראלית": המדינה שמתרחקת מנורמליזציה עם ישראל
● תחת עיני הבית הלבן: סין הפכה לגורם מרכזי בשימור המשטר האיראני
הגעת המשחתת לאילת מצטרפת לפריסות קודמות של כוחות אמריקאים בים האדום, במפרץ הפרסי ובאזור המזרח התיכון כולו, על רקע המתיחות הגוברת מול איראן וההצהרות פומביות של הנשיא דונלד טראמפ בדבר נכונות להשתמש בכוח.
הרתעה או הכנה למתקפה
במערכת הביטחון הישראלית עוקבים בדריכות אחר המהלך. השאלה המרכזית שמעסיקה את גורמי הביטחון היא האם מדובר במהלכים הרתעתיים בלבד, או בסימן מקדים לשלב מתקדם יותר בתיאום האמריקאי ישראלי, לקראת אפשרות של תקיפה באיראן.
"הנשיא טראמפ השקיע מיליארדי דולרים בהיערכות לאפשרות של מתקפה נגד המשטר האיראני. בניגוד למהלכים אחרים שלו במזרח התיכון, שלעתים נשענו על שיקולים כלכליים, עסקיים או דיפלומטיים, כמו החזון ל'מזרח תיכון חדש' עם ערב הסעודית, קטאר ושותפים אזוריים, במקרה האיראני מדובר בהחלטה מוסרית ואידיאולוגית", אומר לגלובס ד"ר דן דייקר, נשיא המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון. "טראמפ הציג את המהלך כהתחייבות ישירה לעם האיראני, שנועדה להגן עליו מפני דיכוי אלים ורצח המוני בידי המשטר. הצהרות כמו 'help is on the way' והעידוד למעורבות אזרחית מבדילים את הזירה הזו משאר מהלכיו".
לדבריו, "מדיניות 'הלחץ המקסימלי' כוללת תנאי סף חריגים - אפס העשרת אורניום, הגבלה דרמטית של מערך הטילים והפסקה מוחלטת של התמיכה בארגוני פרוקסי. תנאים אלו דוחקים את חמינאי והנהגת משמרות המהפכה לפינה, ובתרבות הפוליטית של המשטר נתפסים כפגיעה אנושה בכבודו ובעצם קיומו, ולכן כבלתי קבילים. מכאן נובעת ההערכה שטראמפ בונה מסגרת משא־ומתן שנועדה להיכשל, ובכך לייצר לגיטימציה לתקיפה".
דייקר אומר כי "במקביל נרשמת האצה בתיאום הביטחוני בין ישראל, מדינות אירופה ושחקנים מרכזיים במזרח התיכון. החלטת האיחוד האירופי להגדיר את משמרות המהפכה כארגון טרור מהווה ציון דרך משמעותי. אף שארה"ב עדיין 'קונה זמן' להשלמת היערכות, ההערכה היא שאם תתרחש תקיפה, היא תהיה רב־זירתית ורב־ממדית. בסופו של דבר, המוניטין של טראמפ כמנהיג שמקיים הבטחות עומד למבחן אזורי ובינלאומי".
"המשחתת מקנה ביטחון"
פרופ' איתן גלבוע, מומחה לארה"ב מאוניברסיטת בר אילן, סבור גם הוא כי "התקפה אמריקאית מסיבית על איראן מחייבת היערכות גם בהגנה וגם בהתקפה. לארה"ב יש מספיק יכולות תקיפה אבל הצבת מערכות ההגנה טרם הושלמה. איראן מאיימת בפעולות תגמול - במלחמה אזורית שתתמקד בבסיסי ארה"ב במזרח התיכון, בעיקר בקטאר ובבחריין. יש באזור המפרץ כ־30 אלף חיילים אמריקאים".
האיומים הם גם על בנות בריתה של ארה"ב, וספציפית על ישראל, מבהיר פרופ' גלבוע. "נתניהו, כך פורסם בהרחבה בתקשורת האמריקאית, ביקש לדחות את ההתקפה האמריקאית על איראן, שתוכננה ב־21 בינואר, בעיצומן של המחאות, בשל מוכנות לא מספקת בהגנה על ישראל".
בזמן שעבר מאז, אומר גלבוע, ארה"ב המשיכה לרכז ועדיין מרכזת אמצעי נשק מרובים ומגוונים ויכולת ליירט בעיקר טילים שאיראן מתכננת לשגר. "המשחתת שהגיעה לאילת מתוכננת לעזור לישראל להתמודד עם כל איום שיגיע מאיראן, ובכך גם לאותת לאיראן שתהיה כאן הגנה מסיבית. בנוסף המשחתת הזו ואחרות מקנות ביטחון למדינות ולאזורים שעלולים להיות מטרות של איראן".
גלבוע מסכם ואומר שצריך לראות את כל ההיערכות הזו "כמעבירה מסרים ואיומים של צד אחד לצד השני": "אני רואה בהכנות האמריקאיות בעיקר מטרה להימנע ממלחמה, להביא את איראן למשא־ומתן ולהסכם שיהיה בתנאים שטראמפ רוצה. אבל תמיד קיימת אפשרות שהמשטר ידחה את תנאי טראמפ ואז הכל פתוח".
רותי פינס פלדמן, עמיתה בכירה במכון משגב שמתמחה ביחסי ישראל־ארה"ב וביחסים בינלאומיים, סבורה גם היא כי "עיבוי הכוחות לצד שיח בנושא משא־ומתן עם איראן, הם תבנית פעולה התואמת את האסטרטגיה שמזוהה עם ממשל טראמפ של 'לחץ מקסימלי' כלכלי ותודעתי, לצד שכבת כוח שמספקת גם הרתעה וגם אופציה להפעלה מהירה, אם הדיפלומטיה אינה מביאה לתוצאה. מדובר ב'דיפלומטיית ספינות תותחים' שמדברת על השגת מטרות מדיניות באמצעות הפגנה בולטת של כוח צבאי, שמרמזת או כוללת איום במלחמה אם הצד השני לא נענה לדרישות.
הקשר למהלך בונצואלה
ומה אפשר ללמוד מהמקרה של ונצואלה? "ארה"ב הפעילה שם לחץ מצטבר במשך חודשים: סנקציות, בידוד מדיני ורטוריקה מאיימת, במקביל להכנת יכולות צבאיות שמייצרות אמינות לאיום. בסופו של דבר, בונצואלה הסיפור נגמר בפעולה צבאית ישירה, מהירה וממוקדת", אומרת פינס פלדמן.
אולם, היא מבהירה, במזרח התיכון המצב מורכב יותר: "פעולה צבאית אמריקאית נגד איראן עלולה להצית תגובת נגד רב־זירתית, בסבירות גבוהה נגד ישראל, ובמקביל גם מול ערב הסעודית, קטאר ומדינות נוספות החוששות מאפקט דומינו וממלחמה אזורית. לכן ארה"ב לא מסתפקת באיומים ובהידוק סנקציות, אלא מעבה כוחות בפועל כדי לשדר רצינות ולהשרות ביטחון על בנות בריתה. גם עגינת המשחתת USS Delbert D. Black בנמל אילת משמשת איתות מדיני מבצעי של מחויבות ותיאום".
"התגבור אינו רק ימי", היא מסבירה, ומוסיפה שנרשמה גם נוכחות אווירית מוגברת, כולל מטוסי F-15E, ותוספת של אלפי חיילים עם הגעת קבוצת התקיפה של לינקולן - תוך הישענות על בסיסים אזוריים כמו אל־עודייד בקטאר כמוקד פיקוד ותפעול קדמי.
"הפריסה האמריקאית במזרח התיכון מייצרת 'יכולת כפולה'", אומרת פינס פלדמן. "מצד אחד זה מקרב אותנו לתקיפה אמריקאית, כי הכוחות מאפשרים הוצאה לפועל מיידית של פעולה התקפית באיראן אם טראמפ יחליט על כך. מצד שני, זה מקנה מעטפת הגנה מרחבית טובה יותר במקרה של תגובת נגד איראנית, במטרה לצמצם את הסיכון להידרדרות למלחמה אזורית, להגן על בעלות בריתה ועל נכסים אמריקאים באזור. עם זאת, ייתכן שנמצא עצמנו במצב כמו בונצואלה - המערכת תהיה דרוכה זמן מה עד לקבלת החלטה או קריסה ברורה של התהליך הדיפלומטי".