טראמפ בבית הלבן, השבוע / צילום: Reuters, Kyle Mazza
כשדונלד טראמפ התמודד לנשיאות, הוא הבטיח כי תחת הנהגתו ארה"ב לא תיגרר עוד למלחמות ארוכות. בעוד שבקדנציה הראשונה הוא אכן הקפיד לעמוד בהתחייבות, שנתו הראשונה בכהונה השנייה מציגה מציאות שונה בתכלית. מרשימת הפעולות שבוצעו - החל מתקיפות בניגריה, דרך הפצצת החות'ים ועד למערכה הנוכחית - נראה כי "טראמפ 2.0" מאמץ קו התקפי ואקטיבי בהרבה.
● ראיון | מה המשמעות של הצעד הדרמטי של איראן, ואיך תגיב ארה"ב
● המדינה שמצאה את עצמה בלב מלחמה: מה קורה בקפריסין?
גלובס לקחו לשיחה את ד"ר דן דייקר, נשיא המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, ואת פרופ' איתן גלבוע, מומחה לארה"ב, וחוקר בכיר במכון בס"א באוניברסיטת בר־אילן, כדי להבין: מה עומד מאחורי הבחירות והאסטרטגיות של הנשיא, ומה חושב על המערכה האחרונה הציבור האמריקאי.
העולם הערבי תומך
ד"ר דייקר פותח: "טראמפ, בניגוד לקודמיו, הבין שארצות הברית כמעצמה עולמית חייבת לקחת פיקוד במערכה נגד המשטר האיראני. זאת, כדי למנוע מהגורם המוביל בטרור העולמי מלהשלים את תוכניתו להשיג נשק גרעיני ויכולת בליסטית". לדבריו, טראמפ זיהה כי "השילוב של יכולת וכוונה מצד המשטר הרצחני הזה, מוכן ויוכל - לפי הצהרותיו מאז 1979 - להשמיד את ישראל ולתקוף אינטרסים חיוניים של ארה"ב במזרח התיכון ומעבר לו".
מה בעצם מבדיל את טראמפ מנשיאים קודמים, ומדוע לדעתך הוא בחר לפעול במקום שבו אחרים נמנעו?
"לטראמפ מגיע קרדיט רב על כך שהבין, בניגוד לנשיאים שקדמו לו, שהמשטר באיראן הוא המקור האמיתי לטרור ולחוסר היציבות במזרח התיכון. הוא זיהה שטהרן, ולא הסכסוך הישראלי־פלסטיני, היא האיום הקיומי המרכזי על בעלת הברית של ארה"ב באזור - מדינת ישראל".
אילו שיקולים נוספים עמדו לדעתך מאחורי ההחלטה של טראמפ לצאת למערכה?
"הנשיא תקף את המשטר גם כדי לפגוע בעוצמה הכלכלית של סין. טראמפ ואנשיו מצהירים שוב ושוב כי המפלגה הקומוניסטית והנהגת סין הן האויב העיקרי של ארצות הברית. כיוון שסין נשענת על אספקת נפט משמעותית מאיראן ומנצואלה - המשמשת כפרוקסי דיפלומטי של טהרן באמריקה הלטינית - נוצר קשר ישיר בין המערכה הנוכחית לבין המדיניות של הנשיא בדרום אמריקה ולכידתו של ניקולס מדורו".
דייקר מוסיף כי "טראמפ יצר בשנה הראשונה של כהונתו דינמיקה של 'הסוס המנצח' ברחבי המזרח התיכון. האיראנים כמובן פחדו ממנו, הסעודים פתאום תמכו במתקפה על איראן ומדינות המפרץ איתם. ניתן לומר שהעולם הערבי בעצם תמך במתקפה של ארה"ב וישראל על איראן".
פרופ' איתן גלבוע מסביר כי בכהונתו הראשונה, טראמפ אמנם הסכים שיש למנוע מאיראן להפוך למעצמה גרעינית, ועמדה זו נשמרה גם בתחילת כהונתו השנייה. לדבריו, בדומה לקודמיו אובמה וביידן, גם טראמפ העדיף בתחילה את נתיבי הדיפלומטיה. "השינוי הופיע לפני כמה שבועות, כשמאות אלפי איראנים הפגינו נגד המשטר", אומר גלבוע. "טראמפ עודד את המוחים לצאת לרחובות, והבטיח להם שהעזרה בדרך. כשזו לא הגיעה מיד, הוא הסתכן באובדן אמינותו".
לפי גלבוע, המחאות אמנם החלישו את המשטר, אך הן גם אילצו את טראמפ לפעול. "הנשיא החליט לרכז כוחות בהיקף שלא נראה באזור מאז המלחמה בעיראק ב־2003", הוא מציין. "המטרה העיקרית שלו לא הייתה להשתמש בהם מיידית, אלא לאיים על איראן כדי שתקבל את תנאיו להסכם, ובראשם פירוק התשתית הגרעינית".
גלבוע מוסיף כי טראמפ נדרש לנהל משא ומתן כדי לייצר לגיטימציה פנימית, צבאית ואזורית לשימוש בכוח. "הוא היה חייב להוכיח שפעולה צבאית היא המוצא האחרון. הממשל לא תלה תקוות רבות במשא ומתן, שכן מבחינתו תוצאה טובה יכלה להיות רק ויתור מוחלט על הגרעין וקבלת מגבלות מחמירות על מערך הטילים".
החזית שבבית
בארה"ב עצמה הדעות חלוקות לגבי התקיפה באיראן. בתוך הקפיטול, הנהגת המפלגה הדמוקרטית השמיעה ביקורת חריפה והציגה את המהלך כסיכון אסטרטגי וכבעיה חוקתית עמוקה. מנהיג הדמוקרטים בבית הנבחרים, האקים ג'פריס, תקף את הנשיא על כך ש"לא ביקש אישור מהקונגרס לשימוש בכוח צבאי ומסכן את ארה"ב בהסתבכות במלחמה שעלולה להיות הרת אסון במזרח התיכון".
הסנאטור הדמוקרטי מארק וורנר מווירג'יניה הצטרף לביקורת וטען כי לא ראה "שום מודיעין שמצביע על כך שאיראן עמדה לבצע תקיפה מקדימה כלשהי נגד ארצות הברית". וורנר אף בחר לכנות את הפעולה הצבאית "מלחמת בחירה". במקביל, חבר הקונגרס רו חאנה הזהיר כי "יש מי שרוצים שינוי משטר באיראן, והם דוחפים את הנשיא להפציץ", בעוד הסנאטור טים קיין הדגיש שוב את הסוגיה החוקתית והזכיר כי "לקונגרס יש את הסמכות להכריז מלחמה, ורק לקונגרס".
ההתנגדות לתקיפות אינה נחלתם של הדמוקרטים בלבד. בתוך הקואליציה הפוליטית הרחבה של טראמפ קיימת אי נוחות סביב הסלמה צבאית מחודשת במזרח התיכון. רבים מתומכיו של טראמפ בפלג הבדלני במפלגה הרפובליקנית הביעו התנגדות למהלך, ופרשנים המזוהים עם הימין כמו מגין קלי וטאקר קרלסון אף הרחיקו לכת והאשימו את ישראל באחריות להרג החיילים האמריקאים.
כשנשאל פרופ' גלבוע על התנגדות הבייס הפוליטי של טראמפ למהלך, הוא מסביר כי "גם בבסיס התומכים שלו נרשמה התנגדות, בעיקר בקרב הבדלנים שלא רצו שארה"ב תהיה מעורבת בעולם. גם דעת הקהל הכללית נטתה נגד המהלך, אך למרות זאת טראמפ החליט להשתמש בכוח. האמינות שלו עמדה על כף המאזניים לאחר שהבטיח לסייע למוחים ולא עזר בזמן שהמונים נהרגו".
לדברי גלבוע, גורם הזמן הוא קריטי בניהול המערכה הזו. "לטראמפ ולציבור אין הרבה סבלנות. הציבור האמריקאי אינו מוכן לאפשר זמן ממושך למלחמה מהסוג הזה. נשיא שיוצא למערכה כזו חייב להציג סיבות משכנעות, הישגים ברורים ומחירים נסבלים. בתחילה הרציונל לא היה ברור, ורק בימים האחרונים הסביר טראמפ כי כדי להגן על הדורות הבאים, יש לפרק את איראן מהאיום הגרעיני ומהטילים שהיא מפתחת, שעלולים להגיע בעתיד לארה"ב".
פרופ' גלבוע מציין כי הנשיא כבר החל למנות את הצלחות המערכה כדי לשמר את הלגיטימציה הציבורית. "הוא מנה את חיסול ח'מינאי והצמרת של איראן כהישג משמעותי. בשלב זה המחירים נחשבים סבירים, למרות שכבר נרשמו ארבעה חיילים אמריקאים הרוגים, פגיעה במטוסי קרב ופגיעות במטרות אזרחיות אצל בנות הברית במדינות המפרץ".
כדי להרגיע את תומכיו ולנטרל את הביקורת, טראמפ הציב למלחמה תאריך סיום. "הוא הודיע שהמערכה תימשך בין 3 ל־4 שבועות או פחות", מסכם גלבוע. "נותר רק לקוות שהוא לא יעצור לפני השגת היעדים".