אילוסטרציה: Shutterstock, Maxx-Studio
האם איכון סלולרי יכול לשמש ראייה בבית משפט? פסק דין שניתן לאחרונה מראה כיצד באופן תקדימי הוחלט לקבוע באמצעות הטלפון את מידת היחסים בין שני אנשים.
● לא נתנו לכם להיכנס למקלט? מדובר בעבירה פלילית
● משרד העבודה: לאסור על מעסיקים לפטר עובדים שפונו מבתיהם במלחמה
ביולי 2022 נפטר המנוח והותיר אחריו שלושה ילדים. הוא אומנם היה גרוש, אך במשך 30 שנה הייתה לו בת זוג. לאחר פטירתו פנתה בת זוגו לבית המשפט בבקשה לקבוע את מעמדה כידועה בציבור של המנוח וכמי שזכאית לרשת את עיזבונו.
בית המשפט נדרש לשאלה האם כל הירושה - דירה נאה - עוברת לילדים שלו, או שמחצית ממנה עוברת לבת הזוג הטוענת למעמד של ידועה בציבור. בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, בראשות השופטת מורן ואלך-ניסן, הכריע שכי הדירה עוברת כולה לילדים ולא לאישה.
על-פי בית המשפט, בין המנוח לנתבעת התקיים קשר זוגי ארוך-שנים שכלל שהות מפעם לפעם בדירת המנוח, בישולים למנוח ובילויים משותפים - אך לא מדובר בידועים בציבור, והיא אינה זכאית לזכויות מהירושה שלו.
בית המשפט קבע כי לא מדובר בקשר יציב כשל בעל ואישה, אלא קשר לסירוגין, שלא כלל מגורים תחת קורת-גג אחת או ניהול משק בית משותף או שיתוף כלכלי כלשהו. הקשר אף הלך והידרדר עם השנים לרבות בתקופה הסמוכה לפטירת המנוח. בין המשפט סבר כי לא התנהל קשר עמוק של שיתוף גורל והקרבה הדדית, וכי המנוח לא היה מעוניין להבטיח לנתבעת זכויות בנכסיו כאילו היו נשואים כחוק.
לא ניהלו משק בית משותף
אך הדבר המעניין נמצא כאמור בסיבות שציינה השופטת, כאשר הבולטת והתקדימית שבהן היא האיכון הסלולרי שבוצע לנתבעת. מהאיכון עולה כי דווקא בשעות שסביר שהנתבעת והמנוח ישהו יחדיו תחת קורת-גג אחת, כגון בסופי שבוע ושעות לילה מאוחרות, כמות הפעמים ששהו במשותף הייתה נמוכה מאוד. כך למשל, בין השעות 21:00 ל-06:00 המנוח כלל לא שהה בבית הנתבעת, והנתבעת שהתה בבית המנוח רק ב-3.3% מכלל האיכונים שהונפקו.
כמו כן, נקבע כי לא הוכח ניהול משק בית משותף, ואף להפך. מדבריה של הנתבעת עצמה ניתן ללמוד כי המנוח לא היה מעוניין בשום סוג של שיתוף כלכלי איתה. הנתבעת נשאלה אילו גמלאות היו למנוח והשיבה שהיא לא יודעת, כיוון שהיא לא ניהלה לו את הכספים. בעדותה אמרה: "אנחנו לא היינו שותפים בהכנסות. כל אחד בהכנסות שלו. הוא לא רצה".
עוד תהה בית המשפט מדוע אישה הטוענת כי הייתה הידועה בציבור של המנוח במשך כ-28 שנים ורואה עצמה זכאית למחצית עיזבון המנוח, סבורה כי אינה צריכה להשתתף אפילו בהוצאות הקבורה.
הנתבעת עצמה טענה כי הצדדים לא יכלו למסד את הקשר ביניהם באמצעות נישואים בשל היותו של המנוח כהן, וכי לא יכלו להינשא כדת משה וישראל. בית המשפט ציין כי אין בכך כדי להסביר מדוע הצדדים לא התגוררו תחת קורת-גג אחת ולא ניהלו משק בית משותף או למצער חשבון בנק משותף.
גם "ראיית הזהב" לא הועילה
הקלף האחרון בשרוול להוכחת טענותיה של הנתבעת, שהיא אף סברה כי הוא "ראיית זהב", היה תעודת חדר מיון של המנוח מהמרכז לבריאות הנפש. שם תיאר המנוח את מערכת היחסים הזוגית הממושכת עמה ואת סירובם של ילדיו להיות בקשר עמו.
לגישת בית המשפט, מסמך זה לא מתאר זוגיות יציבה של קשירת גורל, אלא מתאר קשר לא יציב, לסירוגין, עם פרידות חוזרות ונשנות ותחושת נטישה, שאינו משקף יציבות ומחויבות לחיי משפחה. "שכן במקרה שהצדדים התגוררו יחד תחת קורת-גג אחת, מדוע המנוח מרגיש דכדוך בערבים כשהוא נמצא לבד? מדוע הוא נלחץ כשהנתבעת אינה עונה לטלפון אם היא ממילא גרה עמו? מדוע הוא חש תחושת נטישה והולך בלעדיה לטיפולי הדיאליזה שלו? מדוע הוא מגיע למיון בליווי אחיו ולא בליווי הנתבעת?", נכתב.
תע (פ"ת) 33191-12-22 מ' נ' נ'