פעילות מערכות ההגנה האווירית במהלך מבצע ׳עם כלביא׳ / צילום: משרד הביטחון
הרבה פחות אזעקות מאשר המערכה הנוכחית ("שאגת הארי"), אך כמות הטילים הפעם דווקא קטנה בהרבה, והנזק גם הוא קטן בהרבה. כך עולה מנתוני ה- INSS לסיכום 12 ימי המלחמה הראשונים. נראה שבנוסף לשינוי במדיניות ההתרעות, המטחים הרבה יותר קטנים ומפוזרים, ומכיוון שכך - מצליחים הרבה פחות לחדור את מערכות ההגנה האווירית של ישראל ולהסב נזק.
● נחשף בגלובס: ההייטקיסטים יהפכו לבעלי השליטה ברשת 13
● כשאנבידיה הייתה לגיימרים: סבלנות וסיכון של נדל"ניסטית שזרקה חכה ל־16 שנה
בעם כלביא שוגרו עלינו 550 טילים בליסטיים מאיראן, פי שתיים לעומת ה-260 ששוגרו בתריסר הימים הראשונים של שאגת הארי, לא כולל הטילים ששוגרו מחיזבאללה בלבנון. גם מבחינת הכטב"מים, 1,050 הגיעו אלינו מאיראן בעם כלביא, לעומת 550 בלבד בתריסר הימים הראשונים של שאגת הארי.
ובהתאם לכמות הירי הפחותה, כך גם כמות הנזק קטנה בהרבה: 32 אנשים נהרגו בעם כלביא, לעומת 12 בלבד בשאגת הארי, בנוסף לשני חיילי צבא לבנון שלא היו מעורבים בלחימה.
כמות הפצועים אמנם דומה (3,470 אז לעומת 2,936 היום) אך לא בטוח שבחומרתם. מבחינת הנזק לרכוש, כ-15 אלף מצאו את עצמם מפונים במהלך עם כלביא, לעומת כ-3,400 בלבד בשאגת הארי. זה מתבטא גם בתביעות למס רכוש: 41,650 בעם כלביא, והיום כרבע מזה בלבד - 10,314. במערכה הקודמת, 30 בניינים נהרסו כליל, לעומת 2 בלבד כעת.
"חלוקת הקשב מול המפרציות"
אז למה אנחנו לא מרגישים את זה? כנראה כי כמות ההתרעות גדולה בהרבה הפעם: כ-49 אלף התרעות על ירי טילים וכ-2,200 על כלי טיס עוין במערכה הנוכחית, לעומת כ-19 אלף על ירי טילים וכ-600 על כלי טיס עוין. ממה זה נובע? הילה חדד חמלניק, מנכ"לית Moonshot שעוסקת בשיגור טילים בהנעה חשמלית, ובעבר חברה בצוות הפיתוח של כיפת ברזל, אומרת ש"אנחנו פוגשים מערכת יותר חלשה, שעושה הרבה רעש וצלצולים אבל פחות נזק, ורואים את זה בנתונים". זה נובע כמובן גם מ"חלוקת הקשב מול המפרציות, שגם עליהן יורים לא מעט".
לדברי חדד-חמלניק "זה אירוע מורכב להוציא מטחים גדולים, מהסוג שיכול לחדור את מערכות ההגנה האווירית של ישראל. צריך כולות פיקוד, תיאום, היערכות. כמו שראינו בעזה ואז גם בלבנון את אותו התהליך, וכעת רואים אותו גם באיראן. הם הרי היו רוצים לעשות הרבה יותר נזק - אין פה עניין של מעבר לאסטרטגיה מכוונת של 'הטרדה', אלא פשוט חוסר יכולת. הם היו רוצים מטחים גדולים יותר שחודרים, אבל לא מצליחים".
לדבריה, "החשש כעת הוא שאנשים יתעייפו. צריך להמשיך לקיים את ההנחיות". היא אומרת ש"להגיע לטיל האחרון זה משימה שהיא בלתי אפשרית. לכן צריך לטפל במוטיבציות לירות. זה מה שחוו בדרום שנים. אין תכנון של כמה לירות אלא ניצול הזדמנויות".