נמל באר שבע המדומיין עולה באש / צילום: מתוך לינקדאין
אפשר לסמן בשבוע האחרון כמה וכמה רגעים בהם המלחמה במזרח התיכון התנהלה יותר סביב עינינו הצופות מאשר בשטח. זה התחיל בדיווח נרחב של הניו יורק טיימס, שחשף כיצד למעלה מ-110 סרטוני AI ייחודיים הופצו בתוך שבועיים כדי לייצר מציאות אלטרנטיבית של חורבן. פטריות עשן מעל ישראל, טילים זוהרים בשמי טהראן, נושאות מטוסים אמריקאיות מפוקסלות עד תום ואפילו נמל מדומיין בבאר שבע שעולה באש.
● נטפליקס לקחה את הפרסומת הבלתי ניתנת לדילוג - ושמה אותה באצטדיון של אתלטיקו מדריד
● אדיר מילר מציג: מה הייתם עושים אם הייתם יודעים שזה היום האחרון שלכם?
שיא נוסף של הדרמה הזו לא דרש מנוע וידיאו מתוחכם, ודווקא צילום מסך פשוט ומטושטש של בנימין נתניהו ממסיבת עיתונאים חיה הצליח לייצר דימוי ויזואלי משמעותי. מישהו צייר עיגול אדום סביב ידו של ראש הממשלה וטען ל"שש אצבעות", בימינו כידוע ההוכחה האנטומית האולטימטיבית לכך שהאיש על המסך הוא יציר AI ולא אדם אמיתי. העיגול הזה, פשוט ככל שיהיה, התגלה כנשק אפקטיבי. הניגוד הזה בין ה-AI המפוקסל והמשוכלל ללואו-טק של עיגול אדום ב"צייר", מדגיש שאיכות הזיוף חשובה פחות מהמהירות בה אנחנו מוותרים על הראייה שלנו לטובת הנרטיב. המסקנה המתבקשת היא שהרגעים האלו הם כבר קצת יותר מסיפור "עליית הדיפ־פייקים" - הם אולי מסמנים את סופן המוחלט של תמונות כאלמנט שמתעד מציאות.
המערכת הדיגיטלית מציגה מציאות אחרת
התחושה הזו, שבה המציאות הופכת לטיוטה שניתן לערוך בכל רגע, היא הלב הפועם של של הסדרה הבריטית המוצלחת The Capture ("פשע במעגל סגור") שעונתה השלישית עלתה לשידור החודש (בישראל באמזון פריים). עבור מי שלא עקב, הסדרה של ה-BBC הציגה לעולם את המושג "Correction". ה"תיקון" הוא היכולת של גופי מודיעין וביון לפרוץ לשידורי וידיאו חיים ולשתול או למחוק אלמנטים בתוך הפריים גם בזמן שהם קורים.
אבל הסדרה מציעה גם רעיון עמוק יותר, לפיו המציאות שאנחנו תופסים היא ממילא רק מה שהמערכת בוחרת להראות לנו. "התיקון" הופך למטאפורה המתארת את הרגע שבו תמונה הופכת מעדות לנרטיב.
בעונה החדשה, הדיסטופיה הזו כבר אינה תיאורטית כפי שהייתה בעונה הראשונה ששודרה ב-2019. רייצ'ל קארי (הולידיי ג'ריינג'ר המוצלחת), ראש יחידת SO15, שאמונה על הטכנולוגיה החדישה ועל השימוש הנאות בה, מוצאת את עצמה בעמדה שהיא מראה מושלמת למציאות חיינו. היא עדה לרצח פוליטי שמתרחש מול עיניה, אבל המערכת הדיגיטלית מציגה לה בו זמנית מציאות אחרת מזו שהיא ראתה במו עיניה. כלומר גם זו שעומדת בראש היחידה שאמונה על הטכנולוגיה הופכת בקלות לקורבן שלה. המערכת מעצבת את האמת מחדש בתוך שניות, מארגנת "מצור" יעיל על שפיות דעתה, ומותירה אותה חסרת אונים מול "הוכחות" ויזואליות שסותרות את הזיכרון החי שלה.
הקרב על הזכות להחזיק בספק ולא בעובדות
החיבור בין הדו"ח של הניו יורק טיימס לבין הגיזלוט שחווה רייצ'ל קארי חושף עוד פן של האסטרטגיה התרבותית בסבב המלחמה הזה: הזיוף לא מתיימר לייצר עובדות אלטרנטיביות, אלא רק נרטיב. הוויזואלים המרהיבים של הבינה המלאכותית לא נועדו להטעות יחידות מודיעין ולא לייצר יתרון כלשהו בשדה הקרב. המציאות בשטח אפורה, מגורענת וחסרת קצב. היא משעממת מדי עבור דור הטיקטוק והאינסטגרם. הבינה המלאכותית, לעומת זאת, מציעה מלחמה שנראית כמו שובר קופות של מייקל ביי. אלימה, מוחלטת וסינמטית. ואנחנו נהנים לבלוע את הזיוף כי הוא מרגיש אמיתי יותר מהאמת. אספקה סדירה של ודאות ויזואלית בתוך ערפל קרב, לכל שאלה תשובה ב-4K, גם אם אלו תשובות שמעולם לא קרו.
בסופו של תהליך, המלחמה מול הבינה המלאכותית הפכה לקרב על הזכות להחזיק בספק יותר מאשר על עובדות. המנגנון של התיקון ב-The Capture מצליח בגלל שהוא מציע פתרונות. גאולה מהמרחב המייסר מדי של ה"אולי".
בעולם של רייצ'ל קארי, בדיוק כמו בזה שלנו, המציאות היא כאוס לא ברור של סימני שאלה, בעוד שהזיוף מציע אסתטיקה של ודאות. כשרייצ'ל רואה רצח שהמצלמה מוכיחה שלא קרה, היא חווה את קריסת האינסטינקט הביולוגי מול הצורך האנושי בתשובה חותכת, גם אם היא שקרית.
גם המקרה של סרטון הבינה המלאכותית הוויראלי "ביבי ג'ון", שבו המוני איראנים קוראים לכאורה בשבחו של נתניהו אחרי חיסול חמינאי, הוא דוגמה לא רעה לאותו המנגנון. איש לא חשב שהסרטון יטעה מומחים, אבל הוא הופץ כי הוא סיפק "תיקון" רגשי לצופה הישראלי, דימוי שכה רצינו להאמין בו. אף אחד לא רוצה עובדות יותר, אנחנו מחפשים אישור לנרטיב, הפחתת חיכוך, ובדרך אנחנו מוכנים להקריב את השפיות הדיגיטלית שלנו.
גם מי שצופה לוקח חלק בתהליך
אולי הגיע הרגע שבו צריך לעדכן את האינסטינקט הבסיסי ביותר שלנו מול תמונות. להפסיק לתהות האם הן אמיתיות או מזויפות, ולהתחיל לשאול מה הן מבקשות מאיתנו או מכוונות אותנו להרגיש. בעולם שבו כל פריים הוא כלי נרטיבי, אולי כבר אי אפשר להטיל את מלוא האחריות רק על מי שמייצר את התמונה, כי גם מי שצופה בה לוקח חלק בתהליך.
אם יש מה לקחת מ-The Capture למציאות הנוכחית, זו העובדה שאפילו קארי, שעומדת בראש המערכת האמונה על זיהוי התיקון ומפעילה את הטכנולוגיות המתקדמות ביותר למניעת הונאה, מגלה שאין חסינות מפני השקר. גם מי שמכיר את המנגנונים המניפולטיביים מבפנים, עדיין יכול ליפול קורבן להם.
זה לקח מר כי הידיעה כיצד המנגנון עובד כבר לא מגינה עלינו מפניו. ה"תיקון" הדיגיטלי מצליח בזכות הכשל האנושי - בזכות המוכנות שלנו לוותר על הראייה לטובת נרטיב שמשרת אותנו. וככה גם בסדרה וגם בחיים עצמם, אף אחד לא חסין מלהפוך לסטטיסט בתוך פריים שמישהו אחר עיצב.