חיילי מילואים / צילום: דובר צה''ל
בישראל יש כמעט 5 מיליון מועסקים, שאינם מתנהגים כמקשה אחת, וההבדלים ביניהם יכולים לספק תובנות רבות על שוק העבודה. בחודשים הקרובים נפרסם בגלובס סדרת ניתוחים של חברת חילן, המבוססים על נתונים ממאות אלפי עובדים, בסקטורים שונים. הממצאים עשויים לסייע למעסיקים לגבש מדיניות
מאז אוקטובר 2023 חזר שירות המילואים למרכז ההוויה האזרחית - לא רק בהיבט הביטחוני, אלא גם כגורם משמעותי בשוק העבודה. העלייה בהיקפי השירות יוצרת מציאות חדשה עבור מעסיקים ועובדים כאחד, תוך שהיא מעלה שאלות מורכבות בנוגע לדפוסי השירות, זהות המשרתים וההשפעה על מסלולי הקריירה והתעסוקה.
● דיון סוער בוועדת הכספים על הפיצוי לעסקים: "במתווה הנוכחי יש אפליה ברורה"
● האוצר מאפשר הלוואות בערבות מדינה לעסקים שנפגעו במלחמה
מחקר חדש המבוסס על מאות אלפי עובדים בין השנים 2023 ל־2025 ממפה את התמונה הגדולה: הנתונים בוחנים את מספר ימי המילואים הממוצע בקרב שכירים, תוך פילוח נטל השירות לפי גיל, תעסוקה ומאפיינים דמוגרפיים נוספים. מהממצאים עולה כי 9.4% מהעובדים ביצעו שירות מילואים בתקופה הנבחנת, כאשר היקף השירות הממוצע בקרב קבוצה זו עמד על כ־188 ימים מאז 7 באוקטובר. נתון זה ממחיש את העומס המשמעותי המוטל על קבוצת משרתים מצומצמת יחסית בתוך האוכלוסייה הכללית.
לדברי פרופ' אסף אברהמי, מנכ"ל חילן Value, "כשכמעט 10% מהעובדים משרתים בממוצע קרוב ל־200 ימים - מדובר בהשפעה ישירה על הפריון ועל התפקוד הארגוני", אומר אברהמי.
לא מפתיע: יותר גברים מנשים
כאשר צוללים לניתוח הנתונים לפי מגדר, הפער מתחדד. בקרב קבוצת המשרתים, הגברים נושאים בעיקר הנטל הן בהיבט שיעור ההשתתפות - המהווה 94% מכלל המשרתים לעומת 6% נשים בלבד - והן באורך השירות, שעמדו בממוצע על 208 ימים לגברים מול 133 ימים לנשים. פילוח לפי מצב משפחתי מעלה כי הרוב המכריע של המשרתים העובדים הם נשואים, המהווים 73% מהקבוצה, בעוד ש־23% הם רווקים ו־4% הם גרושים.
בחינת הנתונים לפי חלוקה לקבוצות גיל מצביעה על כך שהיקף השירות אינו אחיד. היקפי השירות הגבוהים ביותר נרשמו בקרב בני דור ה־X ודור ה־Y - ליבת כוח העבודה במשק. לצד זאת, המחקר מזהה תרומה למאמץ המלחמתי גם בקרב דור ה"בייבי בום", אשר למרות גילם (60 ומעלה) ואי־חובתם בשירות פעיל, עדיין תורמים למאמץ המלחמתי.
ניתוח ממוצע של ימי המילואים לפי רמות שכר חושף הבדלים בין הקבוצות, אם כי אלו אינם חדים. בעוד שבקבוצות השכר הנמוכות נרשם ממוצע שירות נמוך יחסית, ככל שרמת ההכנסה עולה ניכרת עלייה בממוצע ימי השירות. עם זאת, שיא הנטל נרשם דווקא בקבוצות הבינוניות, המשתכרות בין 15 ל־30 אלף שקל בחודש. בקרב קבוצות השכר הגבוהות יותר מזוהה התייצבות ואף ירידה מתונה בהיקפי השירות.
המעסיקים הם מי שספגו את העלויות
שאלת הפגיעה בקצב עליית השכר של השכירים עמדה במרכז ניתוח שבחן את שינויי שכר הבסיס מספטמבר 2023 עד ינואר 2026. הבדיקה התמקדה בעובדים המועסקים בחוזים אישיים מדורות Y ו־Z (ילידי 1981 עד 2012), הנחשבים כמי שנמצאים בשלב האצת הקריירה.
מהנתונים עולה כי הפערים בשיעורי שינוי השכר בין עובדים ששירתו במילואים לבין אלו שנותרו בשוק העבודה הם מזעריים. למעשה, העלייה הנמוכה ביותר נרשמה דווקא בקרב קבוצת העובדים שלא ביצעה שירות מילואים, אם כי מדובר בפער מצומצם.
לדברי פרופ' אברהמי, "יש כאן מודל כלכלי ייחודי. בניגוד למשברים כלכליים רגילים, שם המעסיק מנסה לצמצם עלויות, כאן המעסיקים בחרו לשאת בעלות, מה שמעיד על החלטה מודעת להתייחס למילואים כאל 'עלות מלחמה' ולא כאל 'בעייה פרטנית'".
עם זאת, חשוב להדגיש כי יציבות השכר אינה מעידה בהכרח על חסינות תעסוקתית מלאה. על אף מאמצי המעסיקים לשמר את רמות השכר, תקופות השירות הממושכות מנעו מרבים מהמשרתים אפשרויות קידום והתפתחות מקצועית שהיו פתוחות בפני עמיתיהם שנשארו במשרד.
מעבר לכך, עדויות מהשטח מצביעות על כך שמשרתים רבים חוו במהלך תקופה זו אירועים מעצבים שהובילו לשינויים אישיים ומקצועיים, ולעיתים אף להחלטה על שינוי מסלול וחישוב מסלול מחדש בקריירה.
הפערים הגאוגרפיים ואתגר הרציפות העסקית
במבחן הגיאוגרפי, נרשם ממוצע ימי המילואים הגבוה ביותר בקרב עובדים המתגוררים ביישובי עוטף עזה וביהודה ושומרון. נתון זה עשוי לשקף הבדלים מבניים בהרכב האוכלוסייה, בפרופיל התעסוקתי המקומי או במאפיינים דמוגרפיים ייחודיים. התמונה הכוללת מצביעה על פיזור שאינו אחיד של נטל השירות בין אזורי המגורים השונים, כאשר ביישובים בעלי מאפיינים ביטחוניים מובהקים נרשם אורך שירות גבוה משמעותית מהממוצע הארצי.
פרופ' אברהמי מציין כי מה שמבדיל בין ארגונים אינו עצם ההיעדרות, אלא היכולת לנהל אותה בצורה מבוססת נתונים. לדבריו, ארגונים שלא יתאימו את עצמם למציאות הזו ימצאו את עצמם עם פער תפעולי אמיתי, בעוד שארגונים המנהלים נכון את כוח האדם מצליחים לשמור על יציבות ואף על רציפות עסקית.
פרופ' אברהמי מדגיש כי האתגר העומד כיום בפני הנהלות אינו רק הגיבוי למשרתים, שלדבריו כבר הפך למובן מאליו, אלא ניהול מערכת מורכבת של זמינות כוח אדם, עומסים ועלויות. "זה כבר לא עניין ערכי בלבד, אלא סוגיה ניהולית וכלכלית", הוא אומר ומוסיף כי "השאלה הכלכלית הגדולה היא: כמה זמן ארגונים יכולים לשאת בעלות הזו בלי לפגוע בתחרותיות?".