רס"ר קרן טנדלר ז"ל הייתה בת 26 כשנהרגה בלבנון בקיץ 2006, לאחר שמסוק היסעור שבו שירתה נפגע מטיל של חיזבאללה והתרסק. עד היום, היא נותרה החיילת והאישה היחידה שנפלה בקרבות בלבנון לאורך שנות הלחימה של ישראל באזור. גם 20 שנה אחרי, נאבקת אמה ריואנה טנדלר להנציח את סיפורה כדי שלא יישכח.
● איך מוקירים גיבורים? המלחמה שמחוללת שינוי תפיסתי עמוק
קרן גדלה ברחובות והייתה ילדה בתנועה מתמדת. היא שחתה מגיל צעיר, התחרתה, ציירה, צילמה, ובעיקר, כך מספרים עליה, ביקשה להספיק עוד ועוד. אמה מספרת שלא אהבה לבזבז זמן, שתמיד חיפשה מה לעשות, לאן להתקדם. עוד מספרים עליה שגם כשבחרה במסגרות שבהן רוב המשתתפים היו בנים, בבית הספר ובפעילויות נוספות, זה לא הרתיע אותה.
המכונאית המוטסת הראשונה במערך
בתיכון בחרה קרן במגמה טכנולוגית, אחת משלוש בנות בכיתה של עשרות תלמידים. הבחירה הזו לא הייתה מקרית. כבר אז היא ידעה שהיא רוצה להגיע לחיל האוויר, לתפקיד טכני ומשמעותי. מספרים עליה שכאשר התבטל מחנה הגדנ"ע בבית הספר, היא לא קיבלה את ההחלטה כפי שהיא. היא התעקשה מול הנהלת בית הספר, ובסופו של דבר הצליחה להביא לקיומו.
הקו הזה חזר לאורך השנים. כך, לאחר שסיימה לימודי הנדסאות מכונות, התגייסה לחיל האוויר והוצבה בטייסת מסוקי היסעור בבסיס תל נוף. היא החלה כמכונאית קרקע, אבל מבחינתה זה היה רק שלב בדרך. מהר מאוד הבינה שהיא לא רוצה להישאר על הקרקע. היא רצתה להיות חלק מהצוות המוטס, להיות על המסוק, באוויר. הדרך לשם לא הייתה מובנת מאליה.
כדי להפוך למכונאית מוטסת נדרשה קרן לעבור מסלול ארוך ומאתגר, כזה שלא תוכנן מלכתחילה עבור נשים. היא יצאה לטירונות קרבית, עברה גיבושים ומיונים, והגיעה לקורס המכונאים המוטסים. בקורס הייתה האישה היחידה. גם שם, כמו קודם, לא ביקשה יחס מיוחד. היא התקדמה שלב אחר שלב, סיימה את ההכשרה בהצטיינות, והפכה למכונאית המוטסת הראשונה במערך מסוקי היסעור, והיחידה בטייסת.
אלו ששירתו איתה מתארים כי הייתה שם בכל משימה, בכל תנאי, ומי שעשתה את העבודה בשקט, בלי להבליט את עצמה. לצד הפעילות המבצעית השתתפה גם במשימות חילוץ וכיבוי שריפות מחוץ לישראל, ובהמשך לקחה חלק בהדרכה והכשרה של חיילים אחרים. כך הטייסת הפכה למרכז החיים שלה.
החזרה למילואים והבקשה מאלוהים ביומנה
לאחר כמה שנות שירות קבע החליטה לפרוש מהצבא והחלה ללמוד משפטים. היא תכננה להתמחות בדיני תעופה, תחום שחיבר בין העולם הטכנולוגי שבו צמחה לבין השירות הצבאי. את שנת הלימודים הראשונה סיימה בהצטיינות, אבל גם בתקופה הזו לא ניתקה קשר עם הטייסת. היא המשיכה להגיע למילואים, לעיתים בהתנדבות, ומפקדיה ידעו שאפשר לסמוך עליה שתגיע כשצריך.
בקיץ 2006, עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה, נקראה הטייסת לבצע טיסות מבצעיות בשטח לבנון. בתחילה הוחלט שלא לשלב את קרן במשימות בתוך שטח האויב, והיא שובצה לטיסות בתחומי ישראל בלבד. היא לא קיבלה את ההחלטה הזו. היא פנתה למפקדיה וביקשה להצטרף, חזרה וביקשה, עד שהגיעה למפקד הטייסת. לבסוף התקבלה בקשתה.
שבועיים לפני אותה טיסה, כתבה ביומנה. היא התייחסה ללחימה, לחיילים, לבקשה פשוטה לשמור עליהם. בין היתר כתבה: "אלוהים, אני יודעת שאני כל הזמן מציקה לך עם השטויות שלי על אהבה. אלוהים, עזוב הכל. שטויות, אני יודעת... אבל את הבקשה הבאה בבקשה מלא. דאג לנו למדינתנו, הבא שלום במרומינו, דאג לכל החיילים ולשלום גופם וביטחונם, ושרק יחזרו הביתה בשלום (גם החטופים). אלו הנלחמים בקרקע ואלו שבאוויר. שא ברכה על כל ארצנו, כי כאובה היא היום ודמעות רבות זורמות בה. אנא הגן עלינו ועל הנלחמים".
ב־12 באוגוסט השתתפה קרן במשימה בעומק דרום לבנון. מסוק היסעור שבו שירתה הנחית כוח של לוחמים. לאחר מכן המריא שוב, וכעבור זמן קצר נפגע מטיל שירה חיזבאללה והתרסק. קרן נהרגה יחד עם ארבעת אנשי הצוות שהיו איתה על המסוק. באותן שעות, בשטח, לא היה ברור מה עלה בגורלה. לוחמים שהיו על הקרקע, חלקם דקות קודם לכן בתוך המסוק, ניסו להבין מה אירע. רק בהמשך התברר כי המסוק נפגע והתרסק, וכי אנשי הצוות אינם בין החיים.
גופתה של קרן לא נמצאה מיד. במשך שלושה ימים חזרו כוחות לשטח ההתרסקות, תחת אש, בניסיון לאתר אותה. לוחמי יחידות החילוץ, יחד עם כוחות צנחנים שהיו באזור, סרקו את השטח שוב ושוב. כאשר נמצאו שרידיה, הם הוסתרו למשך שעות מחשש שיגיעו לידי חיזבאללה. רק בחסות החשיכה הוצאו מהשטח והועברו במסע רגלי ממושך עד לגבול ישראל. משם הובאה קרן לקבורה בבית העלמין הצבאי ברחובות. היא הייתה בת 26 בנופלה.
"לוחמת בין לוחמים" שלא ביקשה הקלות
לאחר נפילתה נשלחו למשפחתה מכתבים ממפקדים וחברים לשירות. באחד מהם תוארה כ"לוחמת בין לוחמים", מי שנרתמה לכל משימה ולא ביקשה הקלות. אחרים הזכירו את השקט שבו פעלה, את המחויבות, ואת הדרך שבה הפכה לחלק טבעי מצוות שפעל בסביבה גברית כמעט לחלוטין.
קרן טנדלר לא קיבלה כמובן מאליו את המקום שניתן לה. לא בתיכון, לא בצבא, ולא בהמשך הדרך. לא פעם מצאה את עצמה במסלול שלא תוכנן עבורה מראש, ובכל זאת בחרה להיכנס אליו. כך היה גם בשירותה. היא לא הסתפקה בתפקיד שאליו שובצה בתחילה, וביקשה להתקדם לתפקיד מכונאית מוטסת, תפקיד שלא אויש אז על ידי נשים בטייסת. כך היה גם מאוחר יותר, כשהתעקשה להצטרף לטיסות מבצעיות בתוך שטח לבנון.
זו לא הייתה החלטה חד־פעמית, אלא דפוס שחזר על עצמו לאורך השנים. הרצון להיות חלק, לא להישאר מאחור, לנסות גם כשהדבר אינו מובן מאליו.
כעת, אמא שלה כותבת: "קרן הייתה בתי היחידה, שלאחריה נולד בני ואחיה היחיד. אני ואביה כבר אנשים די מבוגרים. בנוסף אבא של קרן מתמודד בימים אלה עם מחלת הפרקינסון. המחשבה שלא יהיה מי שיספר וימשיך להעביר את סיפורה של קרן שלי שנהרגה עבור מדינת ישראל בגיל 26, לפני שזכתה להתחתן ולהביא לעולם ילדים משלה, קורעת לי את הנשמה ואת הלב. מבקשת מכם לא לתת לזה לקרות. ביום הזיכרון הקרוב שיעמוד בסימן 20 שנה לנפילתה, ספרו את סיפורה של הבת שלי, רס"ר קרן טנדלר ז"ל, החיילת הראשונה (והיחידה) שנפלה בלבנון".
