איך מוקירים גיבורים? המלחמה שמחוללת שינוי תפיסתי עמוק

כמה גיבורים יש במדינה? השאלה הזאת נוכחת בשירים, בתרבות ובשיח הישראליים, ולרוב מונחת על השולחן כשאלה פתוחה שתמיד תיוותר ללא מענה. אבל יש בכל זאת ניסיון - גם אם רק חלקי - לתת לה תשובה ממש מספרית. זה נעשה באמצעות מוסדות האותות, העיטורים והציונים לשבח (צל"שים).

אבל מה קורה באירוע כמו 7 באוקטובר - שהיה שונה בתכלית מכל מערכה צבאית שישראל ידעה עד כה, הן מבחינת אופי הלחימה והן מבחינת זהות המשתתפים בה? לפי דיווחים, הרמטכ"ל ובכירים נוספים כבר דנו בקריטריונים להענקת העיטורים - ונגעו בשאלות כמו החזרת עיטור שלא ניתן מזה כחמישים שנה, הענקת עיטורים לאזרחים ודרגות הבכירים שיוכלו לקבל עיטורים.

קשה לחלוק על כך שהמלחמה הנוכחית שינתה לחלוטין את האופן שבו מדינת ישראל צריכה להכיר בגבורת הלוחמים. אז בנקודת הזמן הנוכחית, מה המעמד של אותם מוסדות הוקרה ותיקים?

איזהו גיבור?

בצה"ל פועלת מערכת הוקרה רשמית למעשי גבורה, שנועדה לציין חיילים ואזרחים שפעלו מעבר למצופה מהם בתנאים קיצוניים. המערכת כוללת שלושה סוגי עיטורים. העיטור הגבוה ביותר הוא עיטור הגבורה שמוענק על "מעשה גבורה עילאית שנעשה בעת לחימה מול פני האויב תוך חירוף נפש". העיטור הבא הוא עיטור העוז "על מעשה גבורה שנעשה במילוי תפקיד קרבי תוך חירוף נפש". אחריהם בא עיטור המופת "על מעשה שנעשה באומץ לב והוא ראוי לשמש מופת".

חוץ מזה, הצבא יכול להעניק גם ציון לשבח (צל"ש) על הצטיינות "בשל מעשה או התנהגות שאין בהם כדי להעניק עיטור". ארבעת הצל"שים העיקריים (לפי דרגתם) הם צל"ש הרמטכ"ל, צל"ש אלוף, צל"ש מפקד אוגדה וצל"ש מפקד חטיבה. בנוסף, קיימים סוגי אותות נוספים, למשל אות הערכה מטעם הרמטכ"ל, ואף עיטורים אזרחיים כמו עיטור האומץ במשטרה.

אבל מהי בעצם "גבורה"? למעשה, ההגדרה של "מעשה גבורה" אינה קבועה, והיא משתנה לאורך השנים. לדברי ד"ר עפר דרורי, חוקר מעשי גבורה ומייסד אתר "הגבורה", מדובר בשילוב של גורמים תרבותיים ומבצעיים - שכמובן באו לידי ביטוי גם מחוץ בישראל.

כך, למשל, במלחמת העולם הראשונה הוענקו לחיילים בריטים ואמריקאים עיטורים בעיקר על הסתערות, בעוד שבמלחמת העולם השנייה הוענקו לחיילים אלו יותר על חילוץ והצלה. מגמה דומה ניכרת גם בצה"ל: במלחמת לבנון השנייה ניתנו יותר צל"שים על חילוץ תחת אש לעומת מלחמות המוקדמות בישראל. קשה לקבוע אם מדובר בשינוי ערכי - כמו עלייה בחשיבות חיי אדם - או בשינוי באופי הלחימה או שילוב של השניים.

בלי שיטה מסודרת

בתחילת ימי המדינה לא הייתה שיטה מוסדרת להענקת עיטורים וצל"שים. אמנם פעלו ועדות, אך התהליך לא היה מעוגן באופן ברור. אחד המקרים הבולטים הוא ממלחמת העצמאות, שבמהלכה הוענקו 12 עיטורים בלבד - כולם עיטורי הגבורה.

לפי תפיסתו של דוד בן גוריון, ריבוי עיטורים עלול היה לפגוע בערכם, וחיילי ההגנה לא פעלו מתוך רצון להוקרה אישית. לבסוף נקבע לתת 12 עיטורים. לפי דעה מקובלת, המספר נקבע כמניין שבטי ישראל, אבל זה הוכח כמיתוס: הסיבה האמיתית היא שפשוט מצאו לנכון להעניק את העיטור רק ל־12 אנשים.

אבל האם במלחמה כל כך טוטאלית כמו מלחמת העצמאות, רק תריסר אנשים היו באמת זכאים לקבל עיטור? דרורי טוען ש"זה היה חריג שכמות כה קטנה קיבלה הוקרה על מלחמה כה ארוכה, שבה נהרגו כ־6,000 איש".

לדבריו, במהלך מחקר ארוך הוא גילה שפעלו ועדות רשמיות שסיננו אלפי המלצות והגיעו ל־1,280 מועמדים שנמצאו ראויים לאות הצטיינות. בפועל נערך טקס ביולי 1949 שבו חולקו רק 12 עיטורי הגבורה בלבד, והכוונה הייתה להמשיך ולחלק צל"שים נוספים - אך זה לא קרה. לדברי דרורי, "זה עוול גדול בעיניי, משום שאנשים היו זכאים להוקרה, וכרבע מהם אף נהרגו במהלך מעשי הגבורה שלהם".

האינפלציה של "היחידה"

מאז קום המדינה חולקו אלפי עיטורים וצל"שים. עיטור הגבורה הוענק ל־40 אנשים בלבד, שבפעם האחרונה ניתנה בעקבות מעשי גבורה חריגים שנעשו במלחמת יום הכיפורים, אז הוענק ל־8 לוחמים. כיום, כאמור, נשקלת האפשרות להחזיר את הענקתו. עיטור העוז הוענק ל־220 איש, כשהפעם האחרונה הייתה באינתיפאדה השנייה. עיטור המופת הוענק ל־607 אנשים והמשיך להינתן גם לאחר מבצע צוק איתן. גם הצל"שים חולקו במאות: צל"ש הרמטכ"ל ל־204 אנשים, וצל"ש אלוף ל־663.

בסך הכול, הוענקו 2,231 עיטורים וצל"שים בשבע הקטגוריות המרכזיות. כאשר כוללים גם אותות אחרים (עיטורים מצה"ל, מהמשטרה, מג"ב ושאר גופי הביטחון), המספר מגיע ל־3,241 עיטורים וצל"שים מאז הקמת המדינה, לצד 6,641 תעודות הצטיינות והערכה.

ומה לגבי טענות על "אינפלציית עיטורים" שהתפתחה עם השנים? ייתכן שהתחושה נובעת ממקרה מעניין של עלייה חדה במספר העיטורים בשנות ה־60. דרורי מסביר שהדבר קשור במיוחד לפעילות סיירת מטכ"ל: "סיירת מטכ"ל ביצעה פעולות מיוחדות מעבר לקווי האויב, כמו איסוף מודיעין. על פעולות אלו חולקו עיטורים רבים, מעבר לפרופורציות של לפני ואחרי התקופה הזו".

לדבריו, אחת הסיבות לכך הייתה המבנה הארגוני: היחידה כפופה לאגף המודיעין המדווח ישירות לרמטכ"ל, ולכן המלצות לעיטורים עברו פחות שלבי סינון. לעומת זאת, חיילים ביחידות אחרות נדרשו לעבור שרשרת ארוכה יותר של המלצות, מה שהוביל לסינון מוגבר.

תופעה חריגה נוספת באותה תקופה הייתה הענקת צל"שים לכל משתתפי מבצע מסוים. לפי דרורי, "היו מבצעים שבהם כל המשתתפים קיבלו צל"ש. דווקא, על פי הנמסר מלוחמים ותיקים, לוחמי הסיירת עצמם לחצו להפסיק את זה, כי הרגישו שזה מוגזם ושהם לא צריכים לקבל הוקרה על כל מבצע ומבצע". התופעה נפסקה עד סוף שנות ה־60.

איך מוקירים אזרחים?

לצד הצבא, קיימים גם מנגנוני הוקרה אזרחיים. במהלך המלחמה הנוכחית הוענק "אות נשיא המדינה לגבורה אזרחית" למספר אזרחים, בהם: נירית הונוולד־קורנפלד, אחות שיצאה מביתה בבארי לטפל בפצועים; מוטי עזרא, שהציל כ־30 איש מפסטיבל נובה; ורומי שירה סויסה ז"ל, בת שמונה שנרצחה.

אלא שמדובר במנגנון שונה. "זו החלטה מנהלית של הנשיא בעקבות המלצת ועדה, אך זה לא צל"ש או עיטור במשמעו בחוק העיטורים של צה"ל", מדגיש דרורי. "מדובר בהיקף מצומצם בהרבה, אולי עשרות מקרים, לעומת מאות ואף אלפים בצבא, וגם רמת התחקור שונה לחלוטין".

וזאת לא הפעם הראשונה שבה מוענקים אותות הוקרה אזרחיים. לדוגמה, ב־1977 שר התחבורה גד יעקבי העניק אותות לימאים וטכנאים שפעלו להבאת נפט לישראל במהלך מלחמת יום הכיפורים, והוענק גם אות ליהודה פוקס, קברניט אל על שהנחית מטוס לאחר פיצוץ ב־1972. בנוסף, בשנת 1972 נחקק חוק עיטורים במשטרת ישראל ובשירות בתי הסוהר, שהסדיר מערכות מקבילות לעיטורים הצבאיים.

ומה לגבי עיטורים במלחמה הנוכחית? דרורי מזהיר מפני ההשלכות של התמשכות הליכי הענקת העיטורים: "ככל שזה מתעכב, חיילים ומפקדים שוכחים, הידיעות נעשות יותר מטושטשות, ויש גם מצבים בו מפקדים נהרגים ואין מי שימליץ". הוא מזכיר כי לאחר מלחמת יום הכיפורים, למרות הקושי והיקף האבדות, חולקו העיטורים עד 1975, תוך ניסיון לאתר עדויות גם ללא ממליצים ישירים.

"מי שעשה מעשה גבורה - כדאי להעריך את זה", מסכם דרורי. "הוא עושה משהו שחריג מהמצופה ממנו, מעבר למה שמצופה. הצבא בעצם אומר שמעשיו של חייל כזה הם מודל לחיקוי: אם נקלעתם למצב חריג - תנהגו כמוהו".