הפגנה למען ההיפרדות, השבוע / צילום: Reuters, Todd Korol
האם קנדה צועדת לקראת פיצול לאומי? מחוז אלברטה עומד שוב במרכזו של ויכוח סוער סביב בדלנות קנדית, לאחר שפעילים התומכים בפרישת המחוז הגישו יותר מ־300 אלף חתימות בדרישה לקיים משאל עם על היפרדות הפרובינציה השמרנית מקנדה. מספר החתימות שנאספו גבוה משמעותית מהרף הנדרש בחוק, העומד על כ־178 אלף, ואימותן עשוי להוביל לקיום משאל העם כבר באוקטובר הקרוב.
● אצבע בעין הסעודית ועקיפת המצור: מאחורי המפץ האמירותי בשוק הנפט
● 40 שנה אחרי, האם אסון צ'רנוביל נגמר?
בד בבד, התנועה הבדלנית שמאחורי המהלך מסתבכת בחשדות פליליים. על פי דיווחים בעיתונות המקומית, מאגר מידע שכלל פרטים אישיים של 5 מיליון תושבי אלברטה דלף או נחשף לגורמים המזוהים עם התנועה. בעקבות חשיפת המאגר, פתחו הרשויות בקנדה בחקירה פלילית לבדיקת נסיבות האירוע והשימוש במידע.
מעוז השמרנים
המהלך קשור באופן ישיר לזהותה הפוליטית השמרנית הייחודית של אלברטה, הנחשבת לאחת הפרובינציות השמרניות ביותר במדינה. כך למשל, בבחירות הפדרליות של 2025 זכתה המפלגה השמרנית ב־63% מהקולות באלברטה, בעוד המפלגה הליברלית קיבלה כ־27% בלבד.
ברמה הארצית התמונה הייתה כמעט הפוכה: הליברלים סיימו ראשונים עם כ־44% מהקולות ברחבי קנדה, לעומת 41% לשמרנים. השמרנים גם שלטו כמעט לחלוטין בייצוג של אלברטה בפרלמנט הפדרלי, לאחר שזכו ב־34 מתוך 37 המושבים המוקצים למחוז.
עבור רבים מתושבי אלברטה, הפער הפוליטי הזה מהווה הוכחה לכך שהמחוז מנותק תרבותית ופוליטית מאוטווה הבירה ומיתר חלקי המדינה. בעוד מחוזות כמו אונטריו וקוויבק נוטים להצביע לליברלים בשיעורים גבוהים, במיוחד במרכזים עירוניים כמו טורונטו ומונטריאול, אלברטה מזוהה עם תפיסה שמרנית המזכירה מדינות מסוימות בארה"ב. תפיסה זו כוללת תמיכה במיסוי נמוך, צמצום הרגולציה והממשלה, אוטונומיה רחבה יותר לפרובינציות ותמיכה מובהקת בתעשיית הנפט והגז.
הכלכלה המקומית באלברטה נשענת במידה רבה על מגזר האנרגיה, ורבים בקרב התושבים סבורים כי הממשלות הליברליות, ובראשן זו של ג'סטין טרודו, פגעו בצמיחת המחוז. זאת, לטענתם, באמצעות רגולציה סביבתית מחמירה, מדיניות אקלים נוקשה והטלת מגבלות על הקמת צינורות נפט.
לא הפעם הראשונה
תנועות פרישה מסוג זה אינן מחזה חדש בדיון הציבורי בקנדה, שחוותה בעבר מאבקים בדלניים משמעותיים, ובראשם זה של מחוז קוויבק. בשונה מהדינמיקה הנוכחית, הבדלנות בקוויבק נשענה בעיקר על זהות לאומית ושפה צרפתית. המחוז קיים בעבר שני משאלי עם על עצמאות: בראשון, שנערך ב־1980, תמכו כ־40% מהמצביעים בפרישה מול כ־60% שהתנגדו. משאל העם השני ב־1995 כמעט והוביל לפירוק המדינה, כאשר כ־49% תמכו בעצמאות מול כ־50% שהתנגדו לה.
המשבר החוקתי שנוצר בעקבות התוצאות הצמודות ב־1995 הוביל לחקיקת "חוק הבהירות". החוק קובע כי כל מחוז שיבקש לפרוש מקנדה יידרש להשיג "רוב ברור" על "שאלה ברורה" בטרם פתיחה במשא ומתן על היפרדות. על כן, גם אם משאל העם באלברטה יאושר והתומכים בעצמאות ינצחו, המחוז לא יהפוך למדינה עצמאית באופן אוטומטי. במקום זאת, המהלך יוביל לתהליך משא ומתן סבוך מול הממשלה הפדרלית, יתר המחוזות ובתי המשפט. כמו כן, צפוי חיכוך מול קבוצות ילידיות, שכבר הבהירו את התנגדותן למהלך בטענה לפגיעה בזכויותיהן החוקתיות וההיסטוריות.
בניגוד לבדלנות של קוויבק, שהתבססה בעיקר על שפה וזהות לאומית, הבדלנות באלברטה נשענת על כלכלה ואידיאולוגיה פוליטית. רבים במחוז מאמינים כי בעוד שאלברטה מייצרת עושר וצמיחה עבור קנדה כולה בזכות משאבי הנפט והגז שבשטחה, היא נשלטת פוליטית על ידי מזרח המדינה - שם מרוכז רוב האוכלוסייה ולפיכך גם עיקר הכוח האלקטורלי. תחושת הקיפוח הזו החריפה בשנים האחרונות, במיוחד סביב מאבקי הכוח על משאבי האנרגיה, הרגולציה ומדיניות האקלים של הממשלה הפדרלית.
למרות המומנטום הנוכחי, רוב הסקרים וההערכות הפוליטיות עדיין מצביעים על כך שמרבית תושבי אלברטה אינם תומכים בעצמאות מלאה מקנדה. עם זאת, עצם קיומו של הקמפיין והיקף החתימות חסר התקדים שנאסף ממחישים עד כמה הפערים האזוריים ממשיכים לעצב את הפוליטיקה הקנדית, ולעורר מחדש שאלות נוקבות על עתידה ועל אחדותה של המדינה.
לדברי ויויאן ברקוביץ', שגרירת קנדה בישראל לשעבר שמונתה על ידי ראש הממשלה לשעבר סטיבן הארפר, המציאות הנוכחית "מזכירה מאוד את האווירה של שנות ה־70, כאשר פייר טרודו, אביו של ג'סטין, כיהן כראש הממשלה. כל אחד מבני משפחת טרודו יישם מדיניות שרבים באלברטה רואים כניצול של האנרגיה והמשאבים של הפרובינציה לטובת מרכז קנדה". היא מוסיפה כי בתקופתו של טרודו האב החלה תנועת "הניכור המערבי" לצבור תאוצה פוליטית בהובלת פרסטון מאנינג, שהקים את מפלגת הרפורמה.
ברקוביץ' טוענת כי המצב שונה תחת ההנהגה הנוכחית: "לא כך היה תחת טרודו וכעת תחת רה"מ מארק קרני. שניהם נתפסים באלברטה כקנאי אקלים שפועלים באופן אקטיבי כדי לחבל בכלכלת האנרגיה של הפרובינציה". היא ממחישה את התסכול דרך אירועי הפלישה הרוסית לאוקראינה, אז גרמניה ויפן פנו לקנדה בבקשה להקמת צינורות נפט וגז מאלברטה לנמלים.
"תשובתו של טרודו הייתה 'אני לא רואה בזה היגיון עסקי'. שתי המדינות פנו בסופו של דבר לקטאר, ולא התאכזבו. בעיני רבים, היהירות הזו מסמלת את האופן שבו אוטווה נוהגת להתייחס לאלברטה: כאל ציבור נחות ופחות מתוחכם, שהדאגות המקומיות שלו אינן תואמות את המדיניות הלאומית".
יקרה גם בארה"ב?
אלא שעבור רבים באלברטה, הסבלנות נגמרה. "כיום, איום הפרישה האמיתי בקנדה כבר אינו מגיע מקוויבק, אלא מאלברטה; ובלי אלברטה, הכלכלה הקנדית, שגם כך נמצאת במצב שברירי, עלולה לקרוס", אומרת ברקוביץ', הממשיכה לכתוב באופן קבוע בעיתון הקנדי הגדול National Post ושומרת על קשרים הדוקים עם הקהילות הפוליטיות והתקשורתיות במדינה.
מנגד, פרופסור איתן גלבוע, מומחה לצפון אמריקה מאוניברסיטת בר־אילן, סבור כי "המרכיב של שמרנות מול ליברליות ברצון לבדלנות אמנם קיים, אך משקלו מצומצם". לדבריו, "ברוב המקומות בעולם הדמוקרטי המערבי, המניע העיקרי לרצון לבדלנות הוא אתני - כפי שראינו במחוז קוויבק דובר הצרפתית, למשל. לעומת זאת, במחוז אלברטה העניין הוא בעיקר כלכלי. התחושה במחוז היא שהם מעניקים לממשל המרכזי הרבה יותר ממה שהם מקבלים בחזרה".
לדברי פרופ' גלבוע, תופעות דומות ניתן למצוא גם בארה"ב: "יש שתי מדינות שמקיימות שיח פנימי על היפרדות - טקסס וקליפורניה. כשיש נשיא רפובליקני הקולות בקליפורניה גוברים, ולהפך קורה בטקסס".