אילוסטרציה: Shutterstock
ישראל, שמיצבה עצמה כ'סטארט־אפ ניישן', מאמצת בשנים האחרונות זהות חדשה: אומת ה־'Resilience-Tech', ה־'חוסן־טק'. אנו מפתחים, ובעתיד אף נצטרך לייצא, את היכולת להפגין חוסן מול אסונות בלתי־נתפסים בתקציבים מוגבלים. הרי עם האופן בו מתנהל העולם, בסוף יבואו הצרות על כולם. ישראל, כתמיד, מקדימה את זמנה.
● ראיון | פחות אופטימיים, יותר דרוכים: איך המצב השפיע על הישראלים
● האיסור על קנאביס רפואי בעישון: מה החלופות, ומי עשוי להרוויח
הנה כמה מן המספרים מאחורי השוק שיצר את אומת החוסן־טק: דו"ח בנק ישראל ל־2025 חושף כי שיעור המדווחים על דיכאון זינק מ־24% לפני 7 באוקטובר ל־34% במהלך המלחמה. למרות העלייה, 44% מאלו שחשו צורך בטיפול באוקטובר 2024 כלל לא פנו לסיוע, כשחוסר נגישות מצוין כחסם העיקרי. גם מבקר המדינה מצייר תמונה דומה: סקר מאפריל 2024 מצא כי 38% מהזקוקים למענה נפשי ויתרו - בשל התורים המשתרכים. הדו"ח מצביע על כשל עמוק בזמני ההמתנה במערכת הציבורית בזמן המלחמה: חודש וחצי עד לאבחון, והמתנה של חמישה חודשים נוספים מרגע האבחון ועד לתחילת הטיפול בפועל.
פוסט־טראומה היא אחת האבחנות הבולטות באומת החוסן־טק. מחקר של פרופ' יובל נריה מאוניברסיטת קולומביה מגלה כי עוד לפני המלחמה עמד שיעור הסובלים מתסמיני פוסט־טראומה בישראל על 16% - נתון גבוה משמעותית מהממוצע במדינות ה־OECD (כ־6%). בשיא המלחמה זינק השיעור ל־29%, ושנתיים לאחר מכן הוא התייצב על 20% - רחוק מהרמה המקורית. המספרים הללו מתרגמים למשבר. מטופלים שנותרו ללא מענה מגיעים בלית ברירה ישירות למיון הפסיכיאטרי, ואלו שאינם מצליחים להגיע גם לשם - הופכים לעיתים לכותרות טרגיות בעיתונים.
פנינו לארבעה גורמים המייצגים פנים שונות במערכת בריאות הנפש בשאלה: בהנחה שלא ניתן להגדיל כעת משמעותית את המשאבים, מהו הצעד הדחוף והיעיל ביותר לשיפור המערכת? התשובות שקיבלנו הפתיעו ברוחן הדומה. הדרך לפתרון המשבר, כך עולה מהמלצותיהם, עוברת דווקא דרך צמצום והפחתה - בכמות הטיפול, בעוצמתו, ברמת ההכשרה הנדרשת מהמטפלים ואפילו בזיקה הישירה של המענה למערכת הבריאות. כל אחד מהגורמים מציג זווית אחרת, אך הקו המקשר ברור: כדי להציל את המערכת, עלינו לשנות את הגדרת הטיפול עצמו.
לא רק פסיכולוג
ד"ר אסף כספי, מנהל האגף לרפואת הנפש ע"ש דרורה ופנחס זכאי בשיבא, מסביר כי הפערים במערכת "לא נוצרו בגלל חולי הסכיזופרניה או הסובלים מדיכאון מאג'ורי עמיד לתרופות", הוא אומר, "אלא בגלל הפסיכיאטריה ה'רכה' יותר, זו שנובעת מהערעור הגיאופוליטי, מהשימוש ברשתות החברתיות, מהקיטוב החברתי ומההקצנה. משהו בחוויה האנושית התקלקל לנו".
בישראל של השנים האחרונות, המלחמה אמנם הוסיפה מטופלים עם פוסט־טראומה קשה, אך יצרה בעיקר מסה של אנשים ב"מצבי האמצע" - כאלו הסובלים מסימני טראומה אך ללא אבחנה קלינית מובהקת. "אנשים לא עונים בהכרח להגדרות ה־DSM", מסכם כספי. המערכת, לדבריו, חייבת להתאים את עצמה לשינוי הזה. "המערכת בנויה סביב ההנחה שטיפול נפשי צריך להינתן על ידי פסיכיאטר או פסיכולוג", הוא מסביר.
מדובר במקצועות שזמני ההכשרה שלהם הם מהארוכים ביותר בעולם, גם בהשוואה לתחומים רפואיים אחרים, ולכן קשה מאוד להגדיל את מצבת כוח האדם במהירות בעת משבר. "בפועל, אנחנו עומדים מול וריאציה מאוד גדולה של מצבים, שדורשת וריאציה של פתרונות".
ד"ר ירדן לוינסקי, פסיכיאטר ראשי בחטיבת הקהילה בשירותי בריאות כללית, מציג תפיסה דומה. אף שבניגוד לכספי הוא מזהה עלייה במצוקה בכל הרמות - מהחמורות ועד רמות הביניים - הפתרון בעיניו נותר זהה. "השאלה היא בסופו של דבר מהי בריאות הנפש", הוא אומר. "אם נוקטים בגישה שכל אדם עם אתגר נפשי צריך פסיכיאטר, פסיכולוג ועו"ס צמוד, לעולם לא נפתור את בעיית התורים; לעולם לא יהיו לנו משאבים מספיקים לזה". לוינסקי מדגיש כי גישה זו נכונה לעולם כולו, "ובמיוחד לישראל, שמצטיינת ביצירת מצוקה נפשית - אבל זה החלק שאני לא יכול לפתור".
בדומה לכך, כספי מציין כי עולם הפסיכיאטריה כבר מתכוונן מחדש עבור אותם חולים בדרגת חומרה נמוכה יותר: "הכוונה היא לתת פסיכותרפיה קצרה בגישות מותאמות אישית, ולהכשיר גורמים רבים יותר להעניק את הפן הרפואי של הטיפול". הוא מדגים כיצד המערכת משתנה בשטח: "רופא משפחה כבר יכול לרשום תרופות פסיכיאטריות מסוימות, ואנחנו בונים מקצוע של אחות מומחית תחום שתוכל לבצע חלק מתהליך האינטייק הפסיכיאטרי, באופן שיקצר וישפר את המפגש עם הפסיכיאטר".
לוינסקי מסכים: "אולי לא כל טיפול צריך להינתן על ידי פסיכולוג. אולי לא שעה, אלא עשרים דקות. אולי שילוב של פסיכולוג מעת לעת וגורם אחר לפגישות יותר תדירות. אולי יהיה קל יותר למצוא מקום לטיפול קבוצתי, ואולי זהו בכלל הטיפול היעיל יותר. המפתח הוא גמישות. היום אנחנו כבר מציעים בכללית מענה חוסן מיועצי הורים, שהם עובדים סוציאלים או יועצים חינוכיים. זו הכשרה רצינית שניתנת בשניידר עם טובי המרצים, ובכל זאת לא ארוכה כמו הכשרה לפסיכולוגיה. הנתונים מראים לנו שבסופו של דבר 90% מי שהופנו למאמן חוסן, לא צריכים עזרה נוספת. הם מפנים את התור לפסיכיאטר למי שבאמת זקוקים לו.
בתוכנית אחרת של ה"כללית", רופאי משפחה עוברים הכשרה ייעודית למתן מענה ראשוני ורישום תרופות פסיכיאטריות במקרים קלים. התהליך מתבסס על שאלונים שממלא המטופל בטלפון, בליווי מערכות תומכות החלטה. "אך אחד האתגרים כאן הוא הסברתי", מבהיר לוינסקי. "מבחינת הלקוח בתחום בריאות הנפש, אם הוא לא קיבל פסיכולוג או פסיכיאטר - הוא מרגיש שלא קיבל שירות".
ה-AI לשירותכם
הדוגמה הזו מסמנת גם את חדירתה המסיבית של הבינה המלאכותית לתחום. "פעם חשבנו שהפסיכיאטריה תהיה הרכיב האחרון ברפואה שיעבור לידי רובוטים", אומר כספי. "היום, כשאנו מבינים את יכולות ה־AI, אנחנו חושבים שהיא תהיה הראשונה".
כספי עצמו מעורב בפיתוח המערכת "ליב" (Liv), המבצעת תהליך קבלה ראשוני למטופלים המגיעים לבית החולים. "אמנם 40% מהמגיעים למיון פסיכיאטרי אינם במצב המאפשר שיחה עם מכונה", הוא מסביר, "אבל זה משאיר 60% - שחלקם פשוט התייאשו מההמתנה לתור - שעבורם זה פתרון מצוין". התגובות לבוט, שאומן ספציפית למתן תמיכה נפשית, מפתיעות לטובה. "המטופלים מתחברים אליו ולא רוצים לעזוב את המסך. הם מרגישים שמקשיבים להם, שמתקפים אותם. הצ'ט לא מסתכל בשעון; אין לו שיפוטיות בעיניים או חיווי בלתי־מילולי שמשדר למטופל שמה שעובר עליו הוא 'לא נורא'".
כספי רואה תפקיד משמעותי גם לאפליקציות עזרה עצמית. "אלה שפותחו על ידי גורמי בריאות הנפש שיודעים מה הם עושים, והיתרונות של חלקן גם הוכחו מדעית".
אומרים שהמצוקה בתקופה הנוכחית נובעת במידה רבה מבדידות. האם טיפול נפשי לא אמור להתחיל ולהסתיים בקשר רגשי?
"בוודאי שטיפול מצריך קשר רגשי", משיב כספי, "אבל באמצע הלילה, כשכולם בבית ישנים והחלופה היחידה למצוקה היא אכילה רגשית - הבוט הוא בכל זאת מענה". באשר לקשר הרגשי עצמו, כספי סבור שאין הכרח שהוא יגיע אך ורק מעולם הפסיכיאטריה הקלאסי: "אני נגד שרלטנים, אבל בעד טיפולים משלימים שאינם מבטיחים את מה שהם לא יכולים לקיים. זה יכול להיות טיפול במגע, חשיפה לטבע או תרפיה באמנות".
מאבחנים את עצמנו לדעת
אם הפתרונות הללו נראים לכם כפשרה, כספי ולוינסקי מזכירים כי לא מדובר בתחליף לטיפול נפשי קבוע, אלא בחלופה למציאות של המתנה בתור במשך חצי שנה. מאחורי הגישה הזו עומד שינוי תרבותי עמוק. "מה שפעם נחשב לחטא דתי הפך לפשע, והיום - למחלה", טען הסוציולוג פיטר קונרד מאוניברסיטת ברנדייס. קונרד היה מחלוצי החוקרים שזיהו כיצד החברה המודרנית הופכת התנהגויות שנחשבו בעבר לחלק מהרצף הנורמלי, או להתנהגות שנויה במחלוקת אך נשלטת, למחלות טעונות טיפול.
תקופת הפוסט־קורונה האיצה את המגמה הזו; המצוקה העולמית הפחיתה את הסטיגמה סביב טיפול, אך הותירה על כנה את התפיסה כי כל קושי זקוק למענה רפואי. השיח על בריאות הנפש, שהפך לאחד הדומיננטיים בקרב דור ה־Z והמילניאלים, מתמזג כיום עם שיח הזהויות: צעירים רבים מאמצים את התיוג הרפואי שלהם כחלק בלתי נפרד מהגדרת העצמי שלהם.
גם גורמי בריאות הנפש וגם סוציולוגים מתריעים כי ה"מדיקליזציה" של הנפש באה לעיתים על חשבון גישות אחרות. הפילוסוף הבריטי מארק פישר, למשל, דיבר על הצורך ב"רה־פוליטיזציה" של השיח: ההבנה ששיפור במצב הנפשי של האוכלוסייה יכול לנבוע משינויים חברתיים ומבניים, ולא רק מטיפול.
בסופו של דבר, נראה כי הקפיטליזם הוא שיניע את המהפכה הזו; למערכת הבריאות פשוט אין יותר תקציב לממן את המענה הרפואי הישן. אולם פתרון אמיתי דורש יותר מאשר רק זניחת המודל הרפואי - הוא מחייב הצבת אלטרנטיבה. "אנשים שמאובחנים במחלה נפשית עוברים סוג של הסללה", אומרת ד"ר הלה הדס, מנכ"לית עמותת אנוש. העמותה מפעילה מערכי דיור ותמיכה מחוץ למערכת הרפואית, לצד פעילות מניעה והפחתת סטיגמה. "אני לא טוענת שהאבחון אינו ענייני", מבהירה הדס, "אלא שהמערכת בנויה כך שבלי אבחון קשה מאוד לקבל תמיכה, וברגע שניתן אבחון - הוא מחייב את המערכת לסוג מאוד מסוים של מענה".
לדבריה, "אנחנו רואים צעירים שזקוקים לסיוע, אך אין הצדקה שייכנסו למסלול של חולים. אנחנו מכוונים לעולם של זיהוי מוקדם וליווי ללא צורך בתיוג רפואי. אני מאמינה שזהו גם האינטרס של המערכת, ובסופו של דבר - זהו שינוי חיובי".
הגישה החדשה מחייבת הגדרה מחדש של אחריות מערכתית. "אם האנשים הללו לא שייכים לבריאות הנפש, למי הם כן שייכים? למשרד הבריאות? לשירות הפסיכולוגי־חינוכי? אולי לרווחה?", תוהה הדס. עבורה, העתיד אינו טמון במחלקות שיקום טובות יותר, אלא בכך שהצורך בהן יצטמצם. "בני נוער זקוקים לסיוע הוליסטי ומניעתי הרבה לפני שלב האבחון. טיפול כזה יבנה אמון במערכת; אם הם יזדקקו בעתיד לעזרה תרופתית או לאשפוז, הם לא יירתעו - כי הם כבר ידעו שטיפול הוא לא רק תרופות ומחלקה סגורה".
בדומה ללוינסקי וכספי, גם היא קוראת לשבור את הקיבעון הטיפולי. "מטופלים צריכים לדעת שהם לא חייבים לקבל 'הכל'. אם הספר קובע שבעיה מסוימת מצריכה 12 פגישות, אף אחד לא צריך לכעוס אם המטופל הסתפק בפחות. לא חייבים לשמור על רצף טיפולי נוקשה כדי לקבל מענה".
אויב בריאות ציבור
לגבי תפקידי טיפול שאינם מוצעים על ידי רופאים או פסיכולוגים רשמיים, הדס לא רואה בכך את הפתרון, אלא להיפך. "את 'תומכי בריאות הנפש' לא אספו מהרחוב; אלו עו"סים שנלקחו ממקומות אחרים, ועכשיו נוצרו תורים חדשים היכן שלא היו קודם", היא מתריעה. "אי אפשר לבוא אליהם בטענות, כי הם נתנו מענה מהיר ב'בור' שנוצר אחרי 7 באוקטובר, אבל עכשיו עלינו להבין שהמודל הזה משחזר את המצב הקיים. זו שוב הקופה שמציעה 'עוד טיפול', במקום לרכז מאמץ בפעילות חינוכית, קהילתית ורווחתית שעובדת לא רק עם המטופל, אלא עם המעגלים שסביבו".
פרופ' חגי לוין, יו"ר איגוד רופאי בריאות הציבור, תומך גם הוא ברעיון של מענה שאינו בהכרח רפואי. "אנחנו אומה בטראומה", הוא קובע. "המלחמה היא אויב בריאות הציבור מספר אחת, אך היא ממשיכה מתח חברתי שגם כך פירק את הקהילתיות. אנחנו זקוקים למנהיגות שתביא ריפוי". ברמה האופרטיבית, לוין מציע להקים יחידת ניהול בריאות בכל רשות מקומית, ואפילו בכל שכונה. "מאמאנט, רשת מועדוני הכדורעף לבתי הספר, למשל, היא דוגמה מדהימה למיזם שיוצר קהילתיות לצד תרומה לבריאות", הוא מסביר. "דברים כאלה קורים בשטח, אבל דרושה התכוונות מערכתית".
לצד זאת, הוא מדגיש כי המענה הקהילתי אינו בא על חשבון טיפול פרטני. "יש לתת מענה לפרט הסובל. דרוש לכך יותר כוח אדם לצד הטמעה של טכנולוגיות כמו מציאות מדומה ו־AI. יש אנשים שחייבים טיפול תרופתי ופשוט לא מגיעים אליהם. אלו ערוצים מקבילים, לא סותרים".
לוינסקי מדגיש כי למרות ההתייעלות, המחסור במשאבים נותר אקוטי. "מרפאות בריאות הנפש עדיין זקוקות למשאבים נוספים כדי לתת מענה ראוי", הוא מבהיר. "צריך להוסיף מיליארד שקל לתקציב, ויש מאיפה לקחת אותם. גם אם נרבד את המענים, 100 מאמני חוסן אינם מספיקים ל־5 מיליון מבוטחי הכללית; אנחנו זקוקים ל־200 לפחות. היתרון הוא שהם לא נדרשים להכשרה של עשור".
נציין כי אל מול המשבר, משרד הבריאות אכן פועל להגדלת ההיצע. תוכנית שאושרה בתחילת 2024 הקצתה 1.4 מיליארד שקל לתחום, הגדירה את הפסיכיאטריה כמקצוע מועדף והעלתה את השכר במערכת הציבורית. כספי מציין כי המקצוע הפך מבוקש יותר בשל מגמות חברתיות - מהפחתת הסטיגמה ועד לשאיפה לאיזון בית־עבודה. ב"כללית", למשל, גויסו מאז המלחמה כאלף מטפלים חדשים באמצעות הסכמים עם ספקים חיצוניים.
במקביל, בשיבא מקדמים מהלכי רפואה מונעת. שיתוף פעולה עם משרד החינוך (במימון משפחת דל) שואף לבצע "אינטייק" ראשוני לכל ילד בישראל כדי לזהות מצוקות בזמן. לוינסקי מסכם: "המטרה היא להגיע אל מי שאפילו לא מתדפק על דלתנו, לפני שיהיה מאוחר מדי".