1
דמיינו שהרופא שלכם היה רושם לכם מרשם לאופיואידים, אך במקום לגשת לבית המרקחת, הייתם ניגשים לאוזניות שלכם. זה נשמע כמו קשקוש ניו-אייג'י, אבל בספרו החדש "מוזיקה כתרופה" (Music as Medicine), חוקר המוח דניאל לויטין מוכיח שמוזיקה היא פרוטוקול רפואי לכל דבר.
● דלויט הביאה ראיות מרשיעות: לתעשיית הבידור כבר לא משנה התוכן
● על "מייקל" - הסרט שיקבע את עתידו של הנכס הכי רווחי ושנוי במחלוקת
לויטין, בעל ניסיון הן בעבודת מעבדה נוירולוגית והן כטכנאי סאונד ומוזיקאי, מציע להעביר את המוזיקה מסעיף ה"פנאי והתרבות" לקטגוריית התשתיות הקריטיות לבריאותנו. המעבדה שלו הוכיחה לראשונה כי מוזיקה עשויה להפעיל במוחנו את המערכת האופיואידית, אותם מסלולים עצביים שעליהם פועלים משככי הכאב החזקים בעולם. ניסוייו הראו כי חסימת הקולטנים הללו הופכת אפילו את היצירה המרגשת ביותר לצליל עקר, וכך הוכיחו שההנאה מהמוזיקה היא מעין הזרקה עצמית של חומרים משככי כאב ומעוררי עונג שהאבולוציה הטמיעה בנו.
במרכזים רפואיים, מארה"ב ועד הולנד, כבר רותמים את הפלא הזה לשיקום חולי פרקינסון ואלצהיימר, אך רובנו מנותקים מהחלופה הזו. לויטין טוען שעלינו לשאול מדוע שכנענו את עצמנו שאנחנו זקוקים לכישרון כדי להפעיל את "בתי המרקחת הטבעיים שבמוח שלנו".
2
אחת הסיבות בגינן המוזיקה פועלת עלינו בעצמה כה רבה היא שהיא הגיעה הרבה לפני המילה הכתובה. ממצאים של חלילים מעצמות בעלי חיים, המתוארכים עשרות אלפי שנים לאחור, מעידים שהאדם הקדמון נתן למוזיקה מקום משמעותי. לויטין מתאר איך שירת הרבים סביב המדורה שימשה ככלי הרתעה אבולוציוני: השבט שר ויצר אשליה של "אורגניזם-על" גדול וקולני, וכך הרחיק טורפים.
השיבוש הגדול הגיע במאה ה-19. באירופה הוחלט להוציא את המוזיקה מהיומיום ולכלוא אותה באולמות סטריליים עם וילונות קטיפה. נוצרה הפרדה מעמדית מלאכותית בין אלו שעל הבמה לבין הקהל שיושב בחושך ושותק. לויטין מצביע על פרדוקס מרגיז: איש מאיתנו לא נמנע מלבעוט בכדור בגינה רק כי הוא לא מסי או מראדונה, אבל כשזה מגיע למוזיקה, האנושות פתחה חרדת ביצוע קולקטיבית שמונעת מרבים עיסוק יומיומי במוזיקה. לשיטתו, ביום שבו הפסקנו להיות משתתפים והפכנו לצרכנים, ויתרנו על אחד הכלים החזקים ביותר שהאבולוציה העניקה כדי לשמור על בריאותנו.
3
לויטין מסביר שמוזיקה מסוגלת לעתים לעקוף חלק מהפגיעות המוחיות בגלל הפיזור שלה. בעוד שהשפה מרוכזת בהמיספרה השמאלית, המוזיקה "מדליקה" כמעט כל אזור במוח, כולל הקורטקס השמיעתי, האזורים המוטוריים, המערכת הלימבית (רגש) וההיפוקמפוס (זיכרון).
הוא מביא כדוגמא את ג'וני מיטשל. ב-2015, מפרצת מוחית קשה פגעה לזמרת האגדית ביכולת ללכת, לדבר ולנגן. לויטין ידידה עזר לה להרכיב "אוטוביוגרפיה קולית" - רשימה של 16 שירים מהתקופה המעצבת של חייה, שלה וכאלה שאהבה (אדית פיאף, צ'אק ברי ועוד). הוא רצה שזו תשמש כפיגומים למערכת העצבים הקורסת שלה.
המוזיקה סייעה להפעיל מסלולים עצביים שנותרו זמינים ולעורר מחדש את הקורטקס המוטורי דרך תהליך שנקרא "סנכרון עצבי". השיא הגיע כשמיטשל, שרופאיה לא האמינו שתקום מהכיסא, קמה לפתע. מיטשל אפילו חזרה להופעות אורח על במות, נתמכת במקל אך שמחה וחיונית. לויטין מסביר שלא מדובר בנס, וכמובן שזה לא היה הטיפול היחיד שהיא קיבלה. אבל המוזיקה הזו תרמה לקידוד מחדש של המוח. טכניקה דומה משמשת לטיפול בפוסט-טראומה, כשהצליל הנכון "עוקף" את האמיגדלה המבועת ויוצר עוגן של ביטחון.
4
מציאת ה"מרשם" המוזיקלי היא תהליך של ניסוי וטעייה אקטיבי, קצת דומה להתאמת תרופות פסיכיאטריות בתהליך טיפולי. לויטין דוחף אותנו לארוז "תיק עזרה ראשונה מוזיקלי" אישי, המבוסס ברובו על השירים שעיצבו אותנו בגילי 14-24, טווח שהוא מגדיר כחלון אבולוציוני שבו המוח בשיא גמישותו והצליל נצרב עמוק לתוך הזהות הנוירולוגית שלנו. זהו הצעד הראשון בהפיכתנו ממאזינים פסיביים למטופלים אקטיביים, שמסרבים לסמוך על אלגוריתם גנרי שינחש מה המוח שלהם צריך.
לויטין מתאר למשל איך גילה במפתיע שבשוודיה, אומה שרבים בה חובבי ספיד-מטאל קיצוני, יש שמשתמשים בלהקות כמו AC/DC או ואן היילן כמוזיקה מרגיעה - כי גם כאן הכל יחסי.
5
הטיעון המנצח לטובת העשייה המוזיקלית האקטיבית מגיע מסיפורו של גלן קמפבל. קמפבל הוא ענק מוזיקה אמריקאי, שניגן בשלל אלבומי ענק, מאלביס וסינטרה ועד המאנקיז, ומי שהיה הפנים של הקאנטרי-פופ בסבנטיז. ב-2011, כשקמפבל יצא ל"סיבוב הופעות הפרידה" שלו, הוא כבר לקה באלצהיימר מתקדם. המראות מאחורי הקלעים היו שוברי לב. קמפבל לא ידע באיזו עיר הוא נמצא, לא תמיד זיהה את ילדיו, ואפילו נזקק לתזכורת לשמו שלו לפעמים.
לויטין, שליווה את מסע ההופעות מקרוב לבקשת המשפחה, מתאר איך ברגע שקמפבל נדרש לנגן - הערפל התפוגג. הנגינה הייתה מדויקת, האצבעות נעו על המיתרים בדיוק ובמהירות, מבלי להחמיץ תו. לויטין מסביר שמדובר ב"עתודה קוגניטיבית" - נגינה היא אימון הכוח של המוח, וכפי שאתלט בונה מסת שריר שמסייעת לו בזקנתו, המוזיקאי בונה מסלולים עצביים עמוקים באזורים במוח שאלצהיימר מתקשה למחוק. המסר הוא שלא צריך לנגן או לשיר כדי להגיע למצעדי הפזמונים, וחשוב לעשות זאת כדי לבנות את השריר שישמור על מי שאתם ביום פקודה.
6
אז מה עושים? לפי לויטין, מחזירים את המוזיקה הביתה, לחיי היום יום. לויטין לא נרתע אפילו מהשימוש ב-AI כגלגלי עזר פסיכולוגיים. הוא מציע לאלה שחוששים שהקול או הנגינה שלהם לא מספיק טובים, להשתמש באפליקציות כדי להזניק את הלחנים שלהם, לשבור את מחסום הבושה ולהתחיל ליצור. המטרה היא לעבור לפעולה אקטיבית, לנגן גם בגילאים מאוחרים. רק צריכים לוותר על היומרה להיות מומחים. אם נשכיל להיות חובבנים, נגלה שזה אולי המרשם הנגיש והזול שחיכה לנו במגירה.
