הגיימרים החדשים / צילום: AI
"אני משחק ב־Call of Duty, באטלפילד, Halo ו־Uncharted. מאז שהמשפחה קנתה לי אקסבוקס, אני לא עוזב אותו. גיליתי את המשחקים עם העולמות האינסופיים". את הדברים האלה הורגלנו לשמוע מילדים ובני נוער בעידן שבו גיימינג תפס חלק גדול מסדר היום שלהם. אלא שהפעם זה דווקא הסיפור של גבי חממי, בן 62 ומכור למשחקי קונסולה.
● תעלומה ושמה סאטושי
● כך הפך ממשל טראמפ למשקיע אקטיביסט
לא תמיד זה היה ככה. "הייתי בצבא כשהביאו את הטטריס הראשון, אבל לא התחברתי", הוא נזכר. "רק כשהגיעו משחקי היריות בגוף ראשון (שבהם רואים את העולם מנקודת המבט של הדמות - ג"ו) - נדלקתי. בשנות התשעים שיחקתי קצת IGI, קצת Doom. היינו מורידים משחקים פרוצים כמו סרטים, בטורנטים".
היום הוא מעביר שעות מול הקונסולה ביום, אבל גם מודע לסיכונים. "הצעירים בעבודה מתלהבים ממני, אבל יש בזה גם משהו לא בריא. אחרי שמשחקים הגב כואב, כי הרי לא זזים. אולי רק למוטוריקה העדינה זה טוב. אני מקווה שעם הפנסיה מינון המשחק שלי לא יגדל, כי יש לי תוכניות אחרות, כמו לטייל עם אשתי בעולם, ואולי להמשיך לעבוד ברמה כזו או אחרת. בסוף זה מה שמשאיר אותך צעיר".
חממי לא לבד. הוא חלק מקבוצה הולכת וגדלה של בני הגיל השלישי שמשחקים במשחקים מקוונים. במחקר שנערך באוניברסיטת בן גוריון בינואר השנה, ופורסם בכתב העת Leisure Sciences, רואיינו 20 גיימרים בני 60 ומעלה, שמשחקים בין שעתיים לחמש שעות ביום - חלקם במשחקי קז'ואל (מונח שיתבהר בהמשך), בעיקר בטלפון, וחלקם "כבדים" יותר, בקונסולות או מחשבים מיוחדים.
את המחקר הובילה הדס אברהם מהפקולטה לתקשורת, בהנחייתה של פרופ' גלית נמרוד, חוקרת בולטת בעולם השפעות תרבות הפנאי, התקשורת והטכנולוגיה על איכות החיים בגיל הזה. אברהם החליטה לחקור את הנושא אחרי שאביה הפך בעצמו לגיימר. "הוא התחיל בפאזלים, זלג למשחקי תפקידים ובקורונה ראיתי אותו מאמץ עוד ועוד רכיבים לשדרוג המחשב", היא מספרת. "וזה לא רק הוא. מבוגרים רבים נאלצו לאמץ טכנולוגיות חדשות בתקופת הקורונה, אם לשם בידור ואם כדי לשמור על הקשר עם המשפחה".
המרואיינים שלך היו גיימרים מאז ומתמיד?
"חלקם כן, אבל חלקם התחברו למשחקים כששיחקו עם הנכד שלהם, ואז התפתו להמשיך קצת בעצמם כשהנכד הלך הביתה. אחד השחקנים היה איש תוכנה, שהתעניין תחילה לראות איך המשחק בנוי - והתמכר. אחר התעניין לראות הדמיות של אירועים היסטוריים, ומשחק משחק בתחום הזה. רבים סיפרו לי כי בעקבות הקורונה הם העבירו לאונליין תחביבים מהחיים האמיתיים, כמו ברידג', סודוקו או תשחצים. הם לא ראו בזה חלק מהותי מהחיים שלהם, אבל בפועל הקדישו לכך המון זמן".
אחת הנשים שנשאבו לתחום היא לא אחרת מאשר הזמרת והשחקנית גלי עטרי (72), שאחותה שוש עטרי ז"ל הכניסה אותה אל תוך עולם המשחקים. "שוש אמרה לי: כשכבר לא נוכל לשיר ולא יעניין אותנו שום דבר בחיים, תמיד יהיה איזה משחק מחשב חדש שיצא לשוק", סיפרה בעבר לטיים אאוט. "עד היום, אם אני רוצה לשכוח איזה רגע - אני משחקת. אחר כך קל לי יותר". עטרי היא גיימרית "רצינית" במחשב, ולא בטלפון.
יהודה, בן 74, גם הוא גיימר רציני. לשאלה כמה זמן ביום הוא משחק הוא מגיב בצחוק ומודה שיותר מדי: "כאשר אני רוכש משחק חדש, אני נמשך אליו". הוא עלה לארץ מארה"ב לפני כ־20 שנה, והיה שם כשהגיימינג רק התחיל. "הייתי סטודנט לפיזיקה וכל מה שרציתי בחיים היה מחשב. ב־1978 סוף סוף רכשתי את המחשב הראשון שלי. שיחקתי במשחקים מבוססי טקסט שיצרו סטודנטים אחרים ובכל פעם שהגרפיקה השתפרה, השתדרגתי. היום יש לי גם מחשב גיימינג וגם אוקולוס קווסט (קסדת מציאות וירטואלית - ג"ו).
"אני אוהב להיכנס לדמות ולחוות דברים מסוכנים בלי להסתכן, לצאת מהארץ בלי הכסף, כאב הראש והאנטישמיות. גם כאשר אני לא משחק, אני חושב על האסטרטגיה, על החידות. זה אסקפיזם וגם גירוי מנטלי, אם כי אני לא עושה את זה עבור הגירוי, אלא כי זה כיף, וכי אני מכור. הם יודעים איך לעשות את זה ממכר".
יהודה הוא היחיד מבין המרואיינים שלנו שמסתיר את התחביב מסביבתו. "אני חושש שיחשבו שאני לא בוגר, שאני מוזר - שזה נכון, אני באמת לא בוגר וקצת מוזר, אבל לא צריך שכולם ידעו. אם אני כבר מספר לחברים, לפעמים מתברר שגם הם עושים את זה".
שוק שמגלגל 10 מיליארד דולר בישראל
דוח של Entertainment Software Association) ESA) מ־2025 מראה כי בארה"ב מהווים השחקנים בני 60 ומעלה 28% מהשוק. את הטרנד מובילות בעיקר נשים (52%, לעומת 48% גברים), והעניין העיקרי בגילים אלה הוא בשוק משחקי הטלפון המקוונים, המכונים משחקי קז'ואל, כמו קנדי קראש, שח אונליין, הימורים ומשחקי חידות למיניהם. אחד הכוכבים שמובילים בארה"ב את התחום הוא דיוויד הסלהוף בן ה־73, המוכר גם מתוכנית העבר "משמר המפרץ", שמשאיל את דמותו כיום לחברות ומשחקים וגם בעלים של חברת משחקים משלו.
אל ספסל הידוענים מצטרפים כמה גיימרים מבוגרים, שהפכו עם הזמן למשפיענים. אחת המוכרות שבהם היא המשפיענית שריל קורי, שלפני שבוע, לכבוד יום הולדתה ה־90, העלתה לערוץ שלה סרטון שבו היא משחקת ב־The Elder Scrolls V: Skyrim, משחק הרפתקה בגוף ראשון. ממרומי כיסא הגיימינג שלה היא מקריינת את הסרטון ממש כמו יוטיובר בן רבע מגילה - ויש לה לא פחות מ־1.3 מיליון עוקבים.
גם GrandpaGaming בן ה־74, שלחם בווייטנאם בעברו, היום הורג את הרעים במשחקי יריות אפלוליים ומהירים. "לוחם ותיק, מלחמה חדשה" נקרא הסרטון שבו הוא משחק ב־Battlefield 6 במשך שש שעות רצופות, כשהוא רושם 55 אלף צפיות מתוך 1.5 מיליון מנויים לערוץ שלו.
על פי דוח מצב של חברת NewZoo, שוק הגיימינג העולמי גלגל כ־189 מיליארד דולר ב־2025. תחום הסלולר, שבו המבוגרים הם קהל יעד מוביל, היה אחראי ל־103 מיליארד דולר. לישראל יש תפקיד גדול יותר מכפי שנראה לעין. על פי GameIS, עמותת תעשיית המשחקים הדיגיטליים בישראל (כפי שפורסם בג'רוזלם פוסט), השוק בארץ מגלגל כ־10 מיליארד דולר ומעסיק כ־15 אלף עובדים. ויש כאן הזדמנות מעניינת אם דווקא התעשיה הישראלית תדע להעשיר ולהנגיש את החוויה ללקוח המבוגר.
לעולם הגיימינג יש המון מה לתת למבוגרים: היכרויות עם שחקנים ושחקניות אחרים, זהות נטולת גיל שמאפשרת לתקשר עם דורות אחרים מעמדה שוויונית, חוויה אימרסיבית של שקיעה בתוך עולמות חיצוניים, כשכבר קשה לצאת מהבית, מפלט מהגוף הפיזי הכואב, ריגושים שקשה למצוא בחיי היומיום, תחושה של נרטיב והתפתחות בחיים וגם הישגים שהולכים ונערמים, אל מול האובדנים המתרבים במציאות.
"הייתה לי מרואיינת בת 95 ששיחקה פוקר בטלוויזיה ובטלפון. היא הייתה אלופה שחבל על הזמן והרגישה שהמשחק נותן לה מוטיבציה לחיים ואפשרות לתקשורת, גם אם ארעית", משתפת אברהם. לפי נתוני ESA, 77% מהשחקנים בני 61 עד 79 משחקים כדי להירגע, ואילו 65% משחקים כדי לשמור על חדות קוגניטיבית.
"מתעדכנים מהר ודורשים מהירות תגובה"
דודי כהן, כיום בן 70, נכנס לתחום בשנות ה־40 לחייו. מאז הוא משחק משחקי אסטרטגיה, כמו Clash of Calns ו־Project Enthropy ורואה במשחקים בעיקר תרומה לקוגניציה, למוטוריקה וליכולות התכנון. "חברים שלי רואים סדרות בטלוויזיה. אני חושב שהמשחק מפעיל אותי יותר מרק צפייה במסך, אבל כן מפעיל פחות מאשר ללמד מתמטיקה. אז אני ממשיך גם להתנדב".
נוסף על כך, עבורו המשחק הוא בריחה מהמציאות, אבל גם חיבור לאנשים. "אחרי שיצאתי לפנסיה מחיל האוויר עבדתי 15 שנה כמורה בישיבה", מספר כהן. "הייתי משחק עם קבוצה של נערים שלימדתי, אם כי תמיד גם שמרנו דיסטנס". על אף הגיל כהן הפך עד מהרה לאחד ממנהיגי המשחק - אלא שאז חלה תפנית. "איזה נבלה שלא קשור אלינו נכנס לקבוצה, השתלט עליה והעיף את כולם. מאז הקבוצה התפרקה. ניסינו להקים אותה מחדש, אבל זה לא היה אותו דבר. בסוף מצאתי קבוצה אחרת בגילאי צבא ואוניברסיטה ואני איתם כבר שלוש שנים. הגיל לא משנה מול המחשב".
אברהם, לעומת זאת, מתארת מצב אחר. "דווקא בעולם המשחקים יש מגבלות לגיל. הם מתעדכנים נורא מהר ודורשים זמני תגובה מהירים. אם בגיל 70-65 הם הרגישו כמו הצעירים, הרי שבגיל 75 ומעלה כבר קשה להם יותר להתמודד. הם הביעו חשש שבגלל זה הם ייפלטו החוצה מהתחום, שחשוב להם".
עבור חממי המוטיבציה העיקרית היא דווקא לא חברתית. "אני משחק במשחקים רבי־משתתפים, אבל לא קראתי לעצמי קילר או מלך. אני לא מדבר עם שחקנים אחרים. שמעתי שמטרידים שחקנים ישראלים אז פשוט כיביתי את השמע ואני לא משתתף בדיאלוגים. אין לי קבוצה קבועה שאיתה אני מתכנן אסטרטגיות, אני לא הולך לכנסי גיימרים. חיי חברה ומשפחה יש לי מחוץ למשחק. אני משחק בשביל להירגע קצת עם עצמי".
מלבד הגיימינג חממי משחק משחקי קאז'ואל בטלפון, אבל מפיק מהם תועלות אחרות. "התקנתי משחק ניהול חווה בשם Hayday, שבו צריך לתעדף משימות ולקבל החלטות. זה דווקא מועיל לי לעבודה. מישהי ראתה אותי משחק בו בטיסה ואמרה: הבת הקטנה שלי משחקת בזה. מה אכפת לי? זה עוזר לי. אני אמנם אוהב יותר לשחק בקונסולה, אבל החווה מאפשרת לי לקחת הפסקות קטנות במשך היום".
"מנת דופמין של רוגע בתוך הצרות"
רוב שוק הגיימינג הוא לא שוק של שחקני קונסולות ומחשבים עתירי גרפיקה. השוק שבו שולטים בני הגיל השלישי הוא המשחקים בטלפון, משחקי הקז'ואל. אלה לרוב משחקים פשוטים יותר, והמניעים לשחק בהם הם שונים.
דיטה קורן, בת 75, התחילה לשחק בשביל לזכות במנת אסקפיזם במקום לטבוע בחדשות. "אני משחקת מה־ג'ונג (משחק קלפים סיני - ג"ו) שעה ביום בערך. בן הזוג שלי אומר שאני משחקת שלוש שעות. יכול להיות, כי אני משחקת גם מול הטלוויזיה. אני עושה את זה כדי להירגע, להירדם. המשחק מלווה במנגינה נעימה, וכשאני מנצחת המסך מתמלא בצבעים, שמ חה וששון".
לדבריה, המשחק לא ממלא עבורה צורך חברתי. "אפשר לשחק מול אנשים, אבל אני מעדיפה שלא, כי הזמינות, הקלילות שבחוויה וחוסר המחויבות הם חלק מהעניין. זה גם מצוין למקלט, כי אפילו לא צריך אינטרנט".
לקורן חיי חברה פעילים, והיא משחקת פטאנק (משחק הדומה לכדורת) במציאות בקבוצת חברים. אך לעיתים עדיין מרגישה החמצה על הזמן שנבלע בטלפון. "הייתי אולי יכולה ללמוד משהו או לנגן, אבל בגלל כל המצב אני מרגישה שאני צריכה משהו במאמץ מינימלי".
"הייתי מנויה בעבר לפורטל משחקים שנועד לאימוני מוח", מספרת שולמית להב (בת 80 פלוס). "שילמתי להם סכום כסף לא זניח, אבל בשלב מסוים המשחקים נהיו לי קלים מדי, ועם אחרים לא הסתדרתי בכלל - אז הפסקתי לשלם. עכשיו אני משחקת מה־ג'ונג בטלפון ואני נהנית, אבל לא לגמרי בטוחה שזה מועיל לי. אני כן מאוד שמחה כשאני מצליחה ומחכה לזה. הייתי רוצה ללמוד משחק מקוון חברתי יותר, אבל לא תחרותי, כי התחרותיות לא נעימה לי".
שחקני הקז'ואל הביעו במחקר רגשות מעורבים בנוגע לתרומת הגיימינג לחייהם. "הם הרגישו מצד אחד שהם מחזקים את הקוגניציה, ומצד שני שהם מבזבזים את הזמן, תפיסה שהחברה הטמיעה אצלם", מספרת אברהם. "חלק אמרו לי: הילדים שלי רוצים שאצא החוצה ולא אהיה בטלפון. יש דיסוננס בין כמות הזמן והמשאבים שהם משקיעים בגיימינג לבין הרגשות שלהם כלפי המשחק, שאינם חזקים. חלקם אומרים שזו פשוט דרך להעביר את הזמן".
מיה ולנשטין, דוקטורית לאנתרופולוגיה מאוניברסיטת תל אביב, עובדת היום באחת מחברות הקז'ואל גיימינג ומספרת על הבדלים בתועלות שמפיקים שחקנים מבוגרים שונים מהעולם הזה. "אני מדברת עם המון שחקנים מהרבה מדינות וזא'נרים. סביב כל משחק יש קהילה קצת אחרת.
"למשל המשחק Monopoly Go מיועד לקהל יעד של נשים מבוגרות. הוא מכיל אלמנטים שמזכירים את המשחק הוותיק, הנוסטלגי - וזה מרגיע מאוד ומושך את המשתתפות. לעומת זאת, המשחק המקוון הרבה יותר מהיר ומרגש, בכל זאת הוא בנוי לטווח הקשב של 2026. הוא כולל המון אלמנטים חברתיים, אני יכולה להרוס למישהו את כל מה שבנה והוא יכול לנקום בי. נוצרות קבוצות ואת יכולה לבחור מי יהיו איתך בקבוצה, ונוצרות קהילות סביב המשחק בפייסבוק. ברור שמי שמוציאים כסף על משחק כזה הם דור הבומרים והאקס".
אווירה דומה נוצרה סביב משחקי בינגו אונליין. "נשים מחכות ליום שישי או שבת בערב כי אז יש משחק מיוחד", אומרת ולנשטין. "הן מתכוננות בסלון עם כוס יין ומדברות בצ'ט. זה אירוע. לפעמים הן שמות שעון כדי להתעורר בלילה כי יש משחק מיוחד או שמלאי המטבעות מתחדש. הן חוששות לפספס או להפסיד. בהחלט תחושה שיש להן פה מעין קריירה.
"יש גם את שחקני מכונות הקזינו, הסלוט משינז. לא תמיד מהמרים שם על כסף אמיתי. אבל לאמריקאים הקזינו מעלה זיכרונות ילדות. הם היו הולכים עם אמא בילדות ומחכים לה בחוץ. אמריקאים, אנחנו לא נבין את זה. אולי הם גם היו רוצים בעצמם להגיע לווגאס או אטלנטיק סיטי, ולא יכולים מסיבות כאלה ואחרות".
אז בעצם דווקא משחקי הקז'ואל הם שמעניקים תחושת חופשה?
"משחקים רבים כוללים אלמנט של חופשה - גרפיקה של חוף הים, כוס קוקטייל עם אננס. משחקים אחרים מדמים מדינות בעולם, המפה היא אלמנט חשוב מאוד. אבל קז'ואל זה לא משחק פנטזיה, אין למשתמש זהות ממשית או אוואטר חלופי. המשחק עצמו מזכיר משחקי לוח או חברה מהילדות, ותמיד מאפשר להשלים תהליך בתוך כמה דקות, לקבל סיפוק קטן, מנת דופמין של רוגע בתוך הצרות. מציגים את זה כסוג של מיינדפולנס. הייתה אפילו פרסומת שבה ראו אישה משחקת ונכנסת לסוג של סאטלה".
העתיד של התחום לגיל הזה: במציאות המדומה
ב־AARP, עמותה התומכת באיכות חיים בגיל השלישי, אומרים כי התעשייה עוד צריכה לעשות דרך כדי להתאים את עצמה לצרכים של קהל היעד. התאמה כזו תאפשר גם למבוגרים שלא גדלו עם הגיימינג להשיג חוויה עמוקה ואימרסיבית יותר מהמשחקים, ולהרגיש טוב יותר עם הזמן שהם משקיעים בהם. "המבוגרים לא רוצים בהכרח יריות או זומבים, אלא תכנים שמתאימים לתחומי העניין שלהם", כותבת העמותה בפרסומיה. לדבריה, העתיד של עולם המשחקים לגיל הזה טמון במציאות המדומה, שתאפשר למבוגרים לטייל במקומות נוסטלגיים מילדותם, או לבצע תנועות קטנות שיתורגמו לתנועות גדולות והישגים מרהיבים במשחק.
בעוד עשר שנים, ודאי 20 שנה, יצטרפו לדור המבוגרים מי שגדלו עם משחקי המחשב, אך אלה עדיין יצטרכו הנגשה מסוימת ליכולות ותחומי העניין המתפתחים שלהם. מי שיעשה זאת, עשוי לזכות בקהל יעד נאמן עם הכנסה פנויה.