מגן אור, מערכת קרן הלייזר הישראלית / צילום: דוברות משרד הביטחון
הכותבים הנם חברי עמותת מגן עורף הפועלים בהתנדבות מזה כשני עשורים כדי לקדם את היישום של נשק לייזר בהספק גבוה
המלחמה האחרונה באיראן הוכיחה שוב כי הסיכון המרכזי לאזרחים, רכושם הפרטי ולמתקנים האסטרטגיים נובע מהטילים הבליסטיים, טילי השיוט הכטב"מים, בעיקר אלה המשוגרים מאיראן ותימן. ולמרות הרושם שנוצר במהלך מבצע "שאגת הארי" כאילו האיראנים לא מצליחים לייצר יותר ממספר טילים בודדים במטח, עלינו להיערך למצב שבו מטחי הירי יכללו מספר רב של טילים, שיהיו קטלניים יותר ובעלי יכולת תמרון משופרת, שיהיו מסוגלים לחדור את המערך הקינטי. לא מדובר בעתיד רחוק: כבר היום טילי החייבר שקאן, פתח 1 והחורמשא 4 מציגים שיפורים משמעותיים.
● כבר לפני עשרים שנה פותחה מערכת לייזר נגד רקטות. אז למה היא נגנזה?
● מונע יירוטים: רפאל השיקה מערכת הגנה על רחפנים
● בכמה מוערך הנזק לחברות מתחילת המלחמה
אלא שהאיום האסטרטגי לא מסתכם בהיבט הביטחוני: העלויות האדירות הכרוכות ברכישת מיירטים - 150 אלף דולר למיירט כיפת ברזל או 2.5 מיליון דולר למיירט חץ 3 (כאשר לעיתים קרובות משגרים יותר מטיל יירוט יחיד לאותה מטרה) - מחייבים "כלכלת חימושים" ובפועל מביאים את כלכלת המדינה לפשיטת רגל. לפי חדשות 12, דרישת הרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי לתקציב של 1.2 מיליארד שקל לייצור מיירטים בדגש על חץ 3 לא מומשה, מה שהוביל למלאי דליל של מיירטים גם בזמן המבצעים נגד איראן. נדגיש שגם כאשר המימון קיים, עדיין חידוש המלאי אורך זמן רב.
הדרך להתגבר על כך היא שילוב מערכת לייזר שלא רק מסתפקת ביירוט עצמים קטנים בטווח קרוב, כולל מל"טים ורחפנים, אלא מערכת רבת עוצמה שמסוגלת ליירט טילים בליסטיים מטווחים של עשרות קילומטרים מהקרקע או מאות קילומטרים בלייזר מוטס מהאוויר. אמצעי זה כבר נוסה והוכח כעובד ב־2010, אלא שמאז נרדמה המדינה בשמירה. לפי כתבה שפורסמה בגלובס בערב יום העצמאות, היינו יכולים להחזיק כבר היום בדור שלישי של מערכת לייזר עוצמתית.
הגיע הזמן להפריך את הטענות שנשמעו במערכת הביטחון ובתקשורת - גם בגלובס - ב־20 השנים האחרונות נגד המערכות שנוסו ולחדש את הפיתוח בתחום.
ההוכחה האמריקאית
בכתבה נטען כלפי מערכת הלייזר הכימי נאוטילוס, שהופעלה לפני כעשרים שנה בארה"ב לצורך הדגמת יכולת, כי היא הייתה מבנה נייח וגדול, בגובה שלוש קומות שפלטה גזים רעילים לסביבה. מערכת הסקייגארד שהוצעה לישראל על ידי נורת'רופ־גראמן הייתה גרסה מבצעית שניתנת להובלה על ידי משאית סמיטריילר ייעודית ולא סבלה מבעיית פליטה של גזים רעילים, כפי שמוכיח פטנט רשום בארה"ב.
למעשה, הצבא האמריקאי הזמין פיתוח של מערכות לייזר ניידות הניתנות להתקנה על גבי נגמ"ש סטרייקר שיוכל לנוע יחד עם הכוחות הקרקעיים, ובאופן שכזה הוסטו התקציבים של הפרויקט האמריקאי מפיתוח לייזר שניתן להובלה על ידי משאית ויכול היה להגן על גבולות ישראל, ללייזר טקטי שנע יחד עם הכוחות בשטח. כך בוטל הפיתוח שהיה מיועד להגן על ישובים כמו מטולה וקריית שמונה.
ביצועים מדויקים
טענות נוספות שהופנו גם הן כלפי מאפייני הסקייגארד, המערכת היבילה שהגיעה לאחר הנאוטילוס, הופרכו גם הן: ההפרעה של מזג האוויר, בעיקר ערפל ועננות, מתקיימים רק לפרקי זמן קצרים, וגם בעיה זו ניתנת לפתרון על ידי יתירות - ריבוי מערכות לייזר הפרוסות על הקרקע או באופן מוטס, נוסף על מערכות היירוט הקיימות.
הטענה לביצועי דיוק גרועים הופרכה גם היא על ידי מאמר שפורסם לפני ארבע שנים בכתב עת מדעי על ידי הצבא האמריקאי - בניגוד לטענות כאילו מסמך חשאי שהוצג בוועדת נגל קבע כי תוצאות מערכת הסקייגארד היו מדויקות רק בכ־70% מהמקרים - הפרסום הרשמי בכתב העת המדעי Optical Engineering מתאר סדרת ניסויים שבוצעו בתנאים קשים, כולל מטחים וירי בהפתעה: 48 ניסויים שהשיגו 100% הצלחה, עובדה שאוששה על ידי פרופ' יצחק בן ישראל ומפא"ת.
מערכת לייזר מבצעית המסוגלת ליירט איומים בליסטיים מתמרנים ניתנת למימוש רק על ידי לייזר בהספק של מגוואט אחד לפחות, עם מערכות אופטיות מתאימות, כך לפי דוח שהוגש לקונגרס האמריקאי - וכבר כיום קיימת רמת ידע גבוהה שתאפשר את פיתוח המערכות הללו - בגרסתן הקרקעית או המוטסת.
ידע ויכולת עדיין אינם מספיקים כדי לעמוד במשימה: הדרך היחידה להשלים פיתוח מערכות שכאלה היא להגדירו כפרויקט חירום לאומי בשיתוף ארה"ב, במקום להתמקד בייצור מערכות אור איתן שההספק שלהן הוא 100 קילוואט בלבד (1/10 מהמינימום), שאין להן כל ערך אסטרטגי ומוסכם על הכול שלא יוכלו ליירט את טילים המשוגרים מאיראן.
למערך משולב, קרקעי ומוטס של לייזרים עוצמתיים מספר יתרונות מבצעיים משמעותיים: מערכת אחת יכולה ליירט טילים וכטב"מים בגבהים שונים - כולל מעל לאטמוספרה; ניתן יהיה להגיע במהירות האור לטילים - ולהתביית על נקודה מסוימת על הטיל מבלי שיוכל להתחמק ללא קשר לתמרון. לאחר רכש המשגר עצמו - עלות היירוט עצמה היא נמוכה - נאמדת בשקלים בודדים ליירוט - היא איננה תלויה בסיוע כספי ולא מוגבלת תקציבית, בניגוד לטילים מיירטים למערכות החץ וכיפת ברזל, שמיוצרים בחלקם מחוץ לישראל בתקציבי עתק.
הצורך האסטרטגי
המלחמה האחרונה הביאה אותנו לעמוד שוב לפני צומת החלטה, בדומה למצב בשנת 2007. למרות התרעות חוזרות ונשנות שנדחו על הסף, הפסדנו לפחות עשור של פיתוח אפשרי. האבסורד הוא שחלק מאותם נימוקים ששימשו בעבר את מפא"ת נגד הלייזר משמשים כיום בעדו.
חובה עלינו לטפל בפער האסטרטגי שצוין בתחילת המאמר כפרויקט לאומי דחוף בשיתוף ארה"ב כי שלא כמו בעבר - אין לנו זמן מיותר לבזבז. השאיפה לפעול לבד בעבר פעלה בעוכרינו: כישראל החלה בפיתוח כיפת ברזל לבדה היא נוכחה שהפרויקט גדול על ממדיה - והוגשה בקשה דחופה לסיוע אמריקאי שהגיע בתוספת תנאים, כולל ייצור המיירטים בארה"ב. ובינתיים, האויב משתכלל ונחוש מאי־פעם.