הכנות למלחמת מים / צילום: Shutterstock
חג השבועות הגיע, ואיתו נאפות עוגות הגבינה, נאספים הביכורים, וברחבי הארץ ילדים (ומבוגרים שמסרבים להתבגר) ממלאים בלונים ורובי פלסטיק כדי להתיז מים זה על זה. בשנות הבצורת האחרונות המנהג אולי איבד מהפופולריות שלו, אבל במשך עשורים רבים היה חלק מהנוף הישראלי. יש החושבים שמדובר בשריד למנהג עתיק שעובר מדור לדור מאז ימי קדם, אבל האמת אחרת לגמרי, ולא ידועה באופן מוחלט. אז אז איך לחג בעל השמות הרבים - ביכורים, קציר, מתן התורה ועוד, נוסף גם המיתוס של "חג המים"?
● כולנו זקוקים לחסד: על השורה התחתונה של מגילת רות
● מהורמוז עד משבר האקלים: מה מאיים על החקלאות הישראלית?
מנהג התזת המים בשבועות לא היה קיים ביהדות אשכנז, תימן והמזה"ת, אלא התחיל בקהילות היהודיות של צפון אפריקה, ובעיקר מרוקו. העדויות המוקדמות ביותר חושפות שלפני כמה מאות שנים, בחלק מהקהילות החלה בחג השבועות מסורת מקומית לפיה המתפללים קוראים פיוטים מיוחדים המונים את תרי"ג המצוות שבתורה. מי שנפל בגורלו להקריא "אזהרה" ובה המצווה עצמה זכה ל"עונש" עליז ביציאה מבית הכנסת: התזת מים מצד שאר המתפללים, במטרה לטהר ולברך את המקריא.
משעשוע של מתפללים, עם הזמן המנהג הפך לקרבות מים בסמטאות המלאח (הרובע היהודי). ומנין הרעיון להשפריץ מים? החוקרים נוטים להצביע על שכניהם הילידיים של היהודים במרוקו בתור המקור. בתחילת הקיץ במרוקו חגגו שבטים בֶרבֶרים מקומיים את חג ה"אנסארה", שכלל פולחני מים המוניים ומרעננים כדי להבטיח את הצלחת היבולים. כמו במקרים של מיתוסים ומנהגים יהודיים אחרים (ע"ע הסביבון), היהודים כנראה ראו את החגיגה הרטובה של שכניהם, ובהדרגה ייבאו אותו לחג שלהם.
כדרך מנהגים עממיים שחודרים לקהילה, הממסד הדתי נאלץ להגיב. תחילה רבנים ניסו לאסור את ה"שחוק וקלות ראש", אך כשהבינו שהקרב אבוד, הגיע שלב ה"גיור" הרטרואקטיבי והחלו לצוץ צידוקים הלכתיים בדיעבד, שחיברו את התזת המים לפסוקים ומדרשים, או להקבלה הידועה שהתורה משולה למים מחיים. כך, ברוח השבועות, המנהג הולבן ונשטף מכל זיקה זרה, והפך לחלק ממסורות החג.
המעבר מחגיגה מקומית במרוקו למיתוס כלל-ישראלי שיאחד קיבוצניקים, עירוניים ושאר עדות ישראל בכיכרות ובמדשאות, התרחש רק בשנות ה-50 וה-60, לאחר העליות הגדולות מצפון אפריקה. באותן שנים, החברה הציונית הצעירה שמחה להוסיף לחג "מתן תורה" פרשנות ארצית המחוברת לטבע, לעונות השנה ולחקלאות. יחד עם החום הישראלי של חודש סיוון ומסחור חכם של תעשיית הצעצועים שמעולם לא הפסיקה לשכלל את רובי המים, קיבלנו תוספת רטובה לחג, שדחקה את המקור המסורתי ממרוקו, והייתה נפוצה מאוד עד שהצורך לחסוך במים חלחל עמוק לתודעה הציבורית.
לסיכום, מלחמות המים של שבועות הן לא מצווה מהר סיני, אלא שילוב היסטורי שכולל פיוטים ארוכים במשך כל הלילה, השפעות שבטים צפון אפריקאיים ילידיים, רבנים שמצאו צידוקים בדיעבד, והמון שמש ישראלית. חג שמח.