האנליסטים וסוחרי השוק בארצות הברית מאמצים לאחרונה את המונח "NACHO", ראשי תיבות של "אין סיכוי שמצרי הורמוז ייפתחו" (Not A Chance Hormuz Opens), כדי לתאר את המצב הנוכחי בשוק האנרגיה. מאחורי הדימוי הקולינרי ניצבת ההכרה, שמשבר הנפט הנוכחי הוא אירוע מאקרו-כלכלי גלובלי, שהשפעתו תורגש גם בטווח הארוך.
● 15 דגמים חדשים מסין בדרך לישראל, והמחיר עומד להיות זול מתמיד
● הצינור השני שיעקוף את איראן כבר מוכן ב-50%
אנליסטים מעריכים כיום, שגם אם יהיה "תיקון" חד כלפי מטה במחירי הנפט, בעקבות חתימה על הסכם הפסקת אש ארוך-טווח עם איראן, יחלפו חודשים רבים עד שתתחדש האספקה הסדירה של נפט וגז ממדינות המפרץ בהיקפים שלפני המלחמה.
וזה עוד התרחיש האופטימי; אם הלחימה תתחדש, ותביא לפגיעה נרחבת במתקני הפקת הנפט במפרץ, ואולי אפילו בבארות, כפי שמאיימים לאחרונה האיראנים, משבר האנרגיה העולמי עשוי להיכנס לסחרור.
האירוע הזה פוגש את הנהג הישראלי בעיקר בתחנות הדלק: אנחנו בחודש שני של מחירי בנזין של מעל 8 שקלים לליטר, ואפילו המחיר הזה מגלם "בולם זעזועים" בדמות השקל החזק. אם השקל ייחלש ל-3.5 שקלים לדולר, למשל, ומחירי הנפט הנוכחיים יתייצבו, מחיר ליטר בנזין בתחנות יזנק מעבר ל-8.5 שקלים.
משקי הבית הפרטיים בישראל טרודים כרגע בסוגיות קיומיות יותר, אבל האירוע מורגש היטב בציי הרכב הגדולים, שמממנים את עלויות הדלק למאות ואף לאלפי כלי רכב צמודים. המשמעות היא זינוק בעלויות, בסביבות כ-330 אלף שקל בחודש לכל 1,000 כלי רכב בעלויות דלק בלבד, ואלה מתגלגלות בסופו של דבר ללקוחות והופכות לבעיה משקית.
הבעיה הזו טורדת כיום ציי רכב בכל העולם, ורבים וטובים מחפשים לה פתרון. לפיכך ליקטנו כאן כמה שיטות לקיצוץ בעלויות, שאותן מאמצים כיום ציי רכב באירופה, בארה"ב ועוד.
עמדות טעינה בבית ואפליקציות חכמות
הדרך היעילה והמהירה ביותר לחסוך משמעותית בהוצאות הדלק השוטפות של הצי היא מעבר מואץ לרכב חשמלי מלא (BEV), או לכל הפחות לרכבי פלאג-אין עם טווח חשמלי משמעותי.
זו לא משימה פשוטה, והיא כרוכה לעיתים במתן תמריצים לעובדים, כדי "לשכנע" אותם לצמצם את אפשרויות הבחירה שלהם ברכב צמוד ולסגל הרגלי טעינה. אבל גם ציים שמצליחים להתגבר על התנגדות העובדים עדיין צריכים להתגבר על בעיית הטעינה. כלומר, להתקין עמדות פרטיות בבית העובד או במקום העבודה, שעלות הטעינה בהן היא כרבע מהעלות הממוצעת בעמדה ציבורית מסחרית.
רוב המעסיקים באירופה נוהגים לממן לעובדים שזכאים לרכב צמוד התקנה של עמדת טעינה פרטית בביתם. זו הוצאה טיפוסית של כ-3,500-4,000 שקל, כולל התקנה (בישראל), אבל בהשוואה לעלות בטעינה בעמדה ציבורית, ההוצאה מחזירה את עצמה תוך כמה אלפי קילומטרים של נסיעה.
אלא שכאן עולות שתי בעיות. הראשונה היא, שבסופו של דבר עמדת הטעינה הביתית מחוברת לחשבון החשמל של בית העובד. לכן נדרש מנגנון, שבאמצעותו העובד יכול לקבל החזר על חלק טעינת הרכב מחשבון החשמל שלו, ומנגנון נוסף, שבאמצעותו המעביד יוכל להזדכות על ההוצאות הללו מול שלטונות המס.
נכון להיום לא קיימת רגולציה ממשלתית בארץ או בעולם שמאפשרת להפריד בין עלות החשמל הביתית לעלות טעינת הרכב. אבל באירופה כבר יש עמדות טעינה "חכמות", שנכנסות בהדרגה גם לישראל, ואפליקציות שמחוברות למערכת ניהול הצי של המעביד. אלה מאפשרות למעביד לקבל מידע על עלויות הטעינה הביתיות והיקף הצריכה, ומסוגלות להפריד בין טעינה של רכב החברה ברשת הביתית לטעינה של רכב פרטי אחר באותה עמדה. עמדות כאלה גם מאפשרות למעביד להכווין את טעינת העובדים לשעות שבהן התעריפים נמוכים יותר. פתרונות כאלה גם מאפשרים להעביר זיכוי כספי ישיר לחשבון העובד.
תחנות טעינה מהירות "פרטיות" בארגונים
הבעיה השנייה נובעת מכך, שחלק לא מבוטל מהעובדים מתגוררים במקומות שבהם לא ניתן להציב עמדת טעינה פרטית. בין שבגלל מגבלות ועד בית והולכה, ובין שבגלל התגוררות בדירות שכורות. במקרה כזה, קיימות כמה דרכים עיקריות להפחתת ההוצאות השוטפות.
הפשוטה שבהן היא להגיע להסדר קיבוצי מוזל מול ספקיות טעינה ציבוריות, בדומה להסדרים המוזלים שחותמים ציי רכב גדולים מול חברות הדלק. כאמור, זה עדיין פתרון יקר יותר מטעינה ביתית, והוא גם פחות נוח, בשל פיזור גיאוגרפי לא אחיד של תחנות טעינה מהירות של חברות שונות, אפילו בישראל הקטנה. היתרון הוא אפשרות של המעביד להזדכות בצורה פשוטה מול שלטונות המס על הוצאות הטעינה של העובדים.
דרך אחרת לעקוף את מכשול הטעינה הביתית היא לנתב את הטעינה של עובדים ללא עמדה ביתית למטענים שמותקנים במקום העבודה. תיאורטית זה פתרון זול ונוח לקבלת החזר הוצאות עבור המעביד, שאינו עולה מאום לעובדים. אלא, שאפילו "קמפוסים" מודרניים ומתוכננים היטב של חברות גדולות אינם יכולים לתמוך במאות או באלפי כלי רכב שמבצעים בו-זמנית טעינה "איטית".
הפתרון שמתחיל להופיע כיום בציים גדולים באירופה ובארה"ב הוא הקמת עמדות טעינות "מהירות פרטיות" בתוך מתחמים של חברות. עמדות כאלה מאפשרות לטעון בו-זמנית מספר כלי רכב של עובדים בקצב מהיר הרבה יותר. המגבלה העיקרית של השיטה היא העלות. מחיר תחנה מהירה עם ארבעה עד שישה פתחי טעינה מתחיל בעשרות אלפי דולרים וכולל התקנת התשתיות, קבלת אישורים וכו'. אבל כשעל הכף מוטל חיסכון פוטנציאלי של מיליוני שקלים בשנה, העלות מתקזזת.
באירופה קיימים גם קבלני טעינה, שמתקינים עמדות מהירות במתחמים של ציי רכב ומחכירים בתעריף חודשי. עוד חידוש, שנמצא ממש מעבר לפינה, הוא עמדות טעינה אולטרה-מהירות, שיכולות לטעון סוללה טיפוסית של רכב חשמלי תוך דקות ספורות. עמדות כאלה צפויות להתחיל לפעול בישראל בשנה הבאה, אם כי יהיה צורך להצטייד לשם כך בדגמי רכב חשמלי עם סוללות שתומכות בטעינה כזו.
ניהול ציים חכם? לא בישראל
יש כיום בעולם עוד כלים מתקדמים שבאמצעותם יכולים המעסיקים להשיג חיסכון משמעותי בהוצאות הדלק, אולם אלה נחשבים "פולשניים" יותר. כמו, למשל, ניטור ואבחון מרחוק של צריכת הדלק ברכבי העובדים, שבאמצעותם ניתן לאבחן עובדים "בזבזנים" ולעודד אותם לשנות הרגלי נהיגה או לעבור לרכב חסכוני יותר.
שיטה נוספת היא שימוש באפליקציות ניווט וניטור מבוססות בינה מלאכותית, שמכווינות את הנהג לבחור במסלולי נסיעה אופטימליים שחוסכים דלק ובלאי. ויש גם ארגונים שמאמצים שיתוף ברכבים באמצעות מאגר כלי רכב משותף, שמנוהל באפליקציה ארגונית פנימית.
ישנה גם אופציה ל"תקציב ניידות", שמעניק לעובדים תקציב חודשי גמיש, לנסיעות ברכבת, במוניות, ברכב שיתופי או בקורקינטים חשמליים, כדי למנוע מהמעסיק הפתעות של מחירי דלק משתנים. אבל הסיכוי שכלים כאלה יאומצו בקרב נהגי ציים בישראל שואף לאפס.
