ערן שכטמן, מנכ''ל מחצבות כפר גלעדי / צילום: ליאור מרזדה
אישי: בן 50, נשוי + 3, גר בגדר
מקצועי: מנכ"ל מחצבות כפר גלעדי
משפחה: נולדתי בירושלים. אבי הוא פרופסור למתמטיקה ואמי הייתה פרופסור לסטטיסטיקה. היא הייתה בת לניצולי שואה והיו לה גנים של הישרדות, שגם ירשתי. אבל לפני ארבע שנים היא נפטרה מסרטן. כשהיא הייתה על ערש דווי קעקעתי סמיילי על הזרוע. מאז, בכל פעם שאני קצת עצוב, אני מסתכל עליו ונזכר שצריך לחייך.
● פורטפוליו | קיבל פרס מפקד 8200, עבד במשרד ראש הממשלה ומגן על ארגוני ענק מפני סוכני AI
● פורטפוליו | רואה החשבון שקנה את מה שנשאר מבית ההשקעות הגדול, ומנהל מיליארדי שקלים
● פורטפוליו | היא התחילה לעבוד בגיל 12, היום היא מנהלת 50 סניפים עם שיא של הכנסות
ילדות על הקו: כשהייתי בן שנה עברנו לארה"ב בעקבות הפוסט-דוקטורט של הוריי. כשהייתי בן 5 חזרנו לרחובות, אבל את כיתות ג' וז' העברתי שוב בארה"ב בגלל הקריירה שלהם. גרנו באוהיו ובטקסס. השהות הממושכת שם יצרה אצלי יכולת לתקשר עם תרבויות שונות ולרכוש אנגלית ברמת שפת אם.
תופים במקום בית ספר: בבית הספר לא הייתי תלמיד מצטיין, הלימודים לא היו הדבר הכי חשוב בעיניי. עשיתי חמש יחידות במתמטיקה, פיזיקה, מחשבים ואנגלית, אבל הבגרות והפסיכומטרי שלי לא מצוינים. עשיתי מה שהייתי חייב כדי לרצות אמא פולנייה. השקעתי יותר בנגינת תופים בלהקות, והייתי הרבה בים.
צבא ולימודים: התגייסתי לחיל השריון, וכטנקיסט בסדיר למדתי מהי משמעת. בהמשך יצאתי לקצונה ושירתי כסמ"פ. אחרי שנה בתפקיד השתחררתי, והתחלתי ללמוד. עשיתי תואר ראשון בהנדסת תעשייה וניהול בבן גוריון, ואז החלטתי לחזור לצבא. שירתי כמהנדס שבע וחצי שנות קבע ובמקביל עשיתי MBA והגשמתי חלום קטן - להיות מנהל ייצור של מפעל טנק המרכבה. בהמשך הייתי גם ראש מדור תכנון בזרוע היבשה.
מנכ"ל: ב-2010 השתחררתי סופית, ובגיל 33 מוניתי לראשונה למנכ"ל, בחברת תלם, שמפעילה מטוסי ריסוס לחקלאות. שם למדתי מה זה ניהול אזרחי. באותה השנה החברה השתתפה גם בניסיונות הכיבוי של השריפה הגדולה בכרמל . לאחר שנתיים סיימתי את תפקידי על רקע צמצומים בחברה.
הרכבת הקלה: באותה השנה התמניתי למנכ"ל החברה הצרפתית ואוליה, שהפעילה את הרכבת הקלה בירושלים. כיהנתי בתפקיד עשר וחצי שנים. בתקופה הזאת הפכתי לאיש תחבורה. אחרי טנקים ורכבות, נשאר לי למלא ברזומה רק אוניות. בדרך גם היו שלג בירושלים, פרעות מחנה שועפט, עבודה צמודה עם ראש העיר ניר ברקת, מכירת החברה לישראל והחלפת השם לקונקט. כיום יש עוד שישה פרויקטים של רכבת קלה מחוץ לירושלים, כך שאני רואה בקדנציה שלי הצלחה כבירה.
בון תור: משם עברתי לתאגיד התחבורה בון תור, שכלל הסעות, תחבורה ציבורית ויבוא רכב. אחרי התנסות של כשנה כמנכ"ל, הרגשתי שזה לא מספיק מעניין עבורי ודרכינו נפרדו.
מחצבות כפר גלעדי: ב-2022 קרן תש"י (תשתיות ישראל) נכנסה כשותפה אסטרטגית במחצבות כפר גלעדי והזרימה כסף במקום ההנפקה שתוכננה ב-2021 (שבסוף לא קרתה - ד"א). אנשי הקרן, שהכירו אותי מימי הרכבת הקלה, קראו לי לבוא להתרשם. קיבלתי אז הצעות לתפקידים בתחום התחבורה, אבל רציתי ללכת על תשתיות ברמה הכי בסיסית. כל פרויקט או נדל"ן בישראל מתחיל מהחצץ של המחצבות.
המוצר והמספרים: מחצבות כפר גלעדי קיימת 100 שנה. זו חברה שהתחילה מפטישים ואזמלים והיום יש לה טכנולוגיה מתקדמת של יעילות אנרגטית ותפעולית. היא הופכת אבנים גדולות לקטנות ומשלבת אותן בבטון, אספלט ועוד. חוץ מכפר גלעדי יש לנו עוד שלוש מחצבות - בבית שמש, בעמיעד ובדרום הר חברון (כולן בניהולו - ד"א). הבעלות עליהן מחולקת כיום בין קיבוץ כפר גלעדי (70%) ותש"י (30%). בחברה כ-180 עובדים, ועוד 250 חיצוניים. המחזור השנתי נע בין 300 ל-400 מיליון שקל.
בעלים שהוא קיבוץ: זה אחד האתגרים הגדולים בתפקיד. חברה קיבוצית היא כמו חברה משפחתית. מצד אחד, זה יוצר נאמנות, נחישות, תחושת בית של העובדים, שחלקם עובדים פה 40 שנה. מצד שני, מנהל שבא מבחוץ מביא איתו הזדמנות להטמיע תהליכים יעילים וכלכליים יותר. המשימה היא להביא את החברה לשלב הכלכלי-קפיטליסטי - מבלי לשבור את המורשת. אני גר בגדרה אבל נמצא בקיבוץ שלוש פעמים בשבוע וגם ישן בו לילה אחד. אני מעורב מאוד בחיי הקהילה - אם מזמינים אותי אני מדבר באספות וגם כותב בעלון המקומי.
עבודה תחת אש: יש ירי ונפילות של יירוטים על המחצבות כל הזמן, אבל אין לנו פריבילגיה לעצור. אם נעצור - כל המדינה תעצור. העובדים שלנו נחושים מאוד ורובם גרים בצפון, כך שהם די מורגלים לתפקד תחת אש. בדיוני הנהלה אצלנו כולם יודעים להבדיל בין נפילה ליירוט.
שיקום: יש כיום עצירה בפרויקטים גדולים של תשתיות, שיקום הצפון ושיקום הדרום לא מתרחש במהירות הנחוצה. פרויקטים לאומיים כמו ממ"דים לצפון או רכבת לצפון מתקדמים לאט מדי או לא מתקדמים.