שר החוץ גדעון סער (משמאל) עם מקביליו מקפריסין ויוון, בחתימה על הסכם אנרגיה / צילום: ap, Petros Giannakouris
מיזם אינטרקונקטור, שבבסיסו כבל חשמל תת־ימי באורך כ־1,200 ק"מ מיוון דרך קפריסין ועד לישראל, מתקדם, אך עלול להתקל בהתנגדות חזיתית של טורקיה בעתיד הקרוב.
הכבל, מהארוכים והעמוקים מסוגו בעולם, אמור לחבר את שלוש המדינות לרשת החשמל האירופית, והמדינות המעורבות בתוכנית ממתינות לניתוח העלות־תועלת של המקטע בין ישראל לבין קפריסין בן כ־330 ק"מ, שצפוי להתקבל בתוך שבועות ספורים.
עם זאת, טורקיה, שלא מכירה בגבולות המים הכלכליים במזרח הים התיכון בהתאם לחוק הבינלאומי, מקדמת הליך חקיקה שעלול להפוך את המהלך לפיצוץ אזורי.
● טראמפ דוחק במדינות המפרץ להצטרף להסכמי אברהם. בינתיים הן לא ממהרות
● הבורסה בטורקיה צונחת וארדואן מסלק יריבים
לתפיסת אנקרה, שאינה חתומה על אמנת המדף היבשתי ועל אמנת חוק הים של האו"ם (UNCLOS), האיים היווניים מהווים המשך של אנטוליה. זאת למרות שהתזה הרווחת בקהילה הבינלאומית היא שאיים הם חלקי יבשה עצמאיים שאינם קשורים ליבשת הגדולה. כלומר, לכל אי יש מדף יבשת עצמאי, שבעקבותיו הוא זכאי למים טריטוריאליים של 12 מייל ימי. הצפיפות במזרח הים התיכון והים האגאי, הביאה לפשרה שבה כל אי זכאי לכשישה מייל ימי.
החוק הטורקי
בצל המצב המתוח במילא, מפלגת הצדק והפיתוח (AKP) בראשות נשיא טורקיה רג'פ טאייפ ארדואן, מתכוונת להעביר בפרלמנט בחודש הבא את חוק "המולדת הכחולה" (מאבי ואטאן), שנגזר משם החזון שלפיו טורקיה צריכה לשלוט בכלל המרחבים במזרח הים התיכון, הים האגאי והים השחור. המשמעות בשטח, היא כפייה של 12 מייל ימי טורקי על חשבון הטריטוריות היווניות. צעד שיפגע בזכויות החוקיות של היוונים להשתמש במרחב, לדוגמה, עבור דיג, אנרגיה, וגם תשתיות תת־מימיות להובלת חשמל וכבלי תקשורת.
כבר כיום מתמודד פרויקט האינטרקונקטור עם המגבלות שנגרמות מהטורקים. כך, למשל, החליטו היוונים לפני שנה להתעלם מאיומי אנקרה, ולהכריז על שטח ימי סגור כדי להתחיל בפריסה במרחב האיים קאסוס וקרפת'וס (בין רודוס לכרתים). הספינה האיטלקית NG Worker כבר הגיעה לאתר הפריסה, אבל נדחתה שוב ושוב, כי הטורקים איימו שיחתכו את הכבלים, ובאתונה בחרו להימנע מצעד חד־צדדי, מחשש לעימות צבאי ישיר.
ד"ר חי איתן כהן ינרוג'ק, מומחה לטורקיה במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב ובמכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, מסביר כי טורקיה רואה בהתקרבות של קפריסין, יוון וישראל, על כלל היבטיה, כאיום ביטחוני נגדה. "זוהי הסיבה שהם מקדמים את הצעת החוק שתגדיר באופן חד־צדדי את גבולות המולדת הכחולה. בדרך זו, הם יוכלו להיאבק עם יוון משפטית וגם לראות בנושא הגבולות הימיים עילה למלחמה. בעקבות זאת, הנחה של כבל או כל תשתית תת־מימית במרחב, נתפסת מנקודת מבטם בתור הפרת ריבונות המולדת הכחולה. אני לא אופתע, אם זה יביא להסלמה במזרח הים התיכון".
ישראל זקוקה לחיבור
על אף הסכנה בעימות ישיר עם טורקיה, ישראל זקוקה מאוד למימוש האינטרקונקטור. כיום, רשת החשמל הישראלית עומדת בפני עצמה. מיזם שכזה יחבר את ישראל למדינות השכנות, ולמעשה גם לרשת החשמל האירופאית. התועלת הביטחונית היא אדירה, שהרי בהסלמות עם איראן ניכר עד כמה תשתיות קריטיות הופכות למטרות.
באמצעות החיבור לרשתות השכנות, ישראל תוכל בתרחיש קיצון של פגיעה, לדוגמה, בתחנות כוח, לרכוש חשמל מהשכנות. אותו התרחיש יוכל לשמש אותה גם בעת תקלות טכניות או תצרוכת קיצונית.
בכיר יווני אומר לגלובס כי מדינתו, ישראל וקפריסין מעוניינות לקדם את האינטרקונקטור, אולם לטורקיה לא אכפת מהחוק הבינלאומי, או מזכויותיהן של שכנותיה. "כל מה שקורה במזרח הים התיכון, חייב לקבל אישור ותמיכה מארה"ב. האמריקאים נראים כתומכים בפרויקט, בכל הדרגים. על אף זאת, אנחנו מכירים את מערכת היחסים הקרובה של טראמפ וארדואן.
"החצייה מכרתים לקפריסין היא הבעיה הגדולה, בגלל הפקטור הטורקי. זה לא חדש, אבל אנחנו בפרק חדש של אותה הבעיה עם המולדת הכחולה. הטורקים עושים ככל העולם על רוחם, לחלוטין בניגוד לחוק הבינלאומי".
איך ימומן הפרויקט?
זהו המניע גם של קפריסין, המדינה היחידה באיחוד האירופי שלא מחוברת לרשת החשמל האירופית. שלושת הצדדים ממתינים לתוצאות הבחינה של המקטע הישראלי־קפריסאי, שדרוש לקביעת מנגנון חלוקת העלויות.
למקטע הישראלי־קפריסאי יש שלושה אתגרים ייחודיים: הראשון - טכני, קרקעית הים. השני הוא כלכלי, כי בניגוד למקטע היווני-קפריסאי - האיחוד האירופי לא מתכוון ליטול חלק במימון. על כן, הצדדים צפויים לפנות להלוואות בנקאיות ולשוק הפרטי. ביוון מדווחים כי קרנות בינלאומיות וחברות אנרגיה מאירופה, ארה"ב והמזרח התיכון, כבר בוחנות השקעה בפרויקט.
האתגר השלישי הוא, כאמור, טורקיה. בעקבות הפיכה צבאית יוונית־לאומנית בקפריסין ב־1974 טורקיה החליטה לפלוש אליו. אותה הפעולה, שנועדה לכאורה לשרת את המיעוט הטורקי בקפריסין, הובילה להקמת הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין ב־1983, מדינה דה־פקטו שבה מכירה רק טורקיה. בגין אותה הכרה אנקרה מצהירה על זכות הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין למים כלכליים. התעלמות חד־צדדית מצפון קפריסין עלולה אף היא להביא את אנקרה לפעול, משום שלמדינה דה־פקטו אין כוחות ביטחון למעט משטרה מקומית - ומי שמגנה עליה היא טורקיה.
לשמחתה של ישראל, הקפריסאים מוכנים להתקדם למורת רוחה של אנקרה, גם משיקולים כלכליים פנימיים שלהם: חשבון החשמל הקפריסאי הוא מהגבוהים ביותר באיחוד האירופי. לכן, לפי מאמר שחיבר השגריר (בדימוס) מיכאל הררי, חוקר בכיר במרכז בגין־סאדאת באוניברסיטת בר אילן, קפריסין אמורה לכסות חלק ניכר, לכל הפחות, מעלות המקטע בינה לבין יוון.
ההשקעה בחיבור שתיהן נאמדת ב־1.9 מיליארד אירו, וכ־35% מהמימון מגיע מהאיחוד האירופי (657 מיליון אירו). היתרה אמורה להתחלק בין קפריסין, שתשלם 63% (כ־786 מיליון אירו), ויוון, שתישא ב־37% (460 מיליון אירו).
ממשרד האנרגיה והתשתיות נמסר: "הפרויקט מצוי כיום בשלבים האחרונים של ניתוח התועלות (CBA), ולאחר מכן יושלם גם שלב חלוקת העלויות בין המדינות. באשר ללוחות הזמנים, כלל השותפים לפרויקט פועלים להאצת קידומו, אולם מדובר בפרויקט מורכב שהשלמתו צפויה לקחת מספר שנים".