מהגרים אינדונזים – מקבלים חוזה הגירה ל־3 שנים, ולא יכולים לחזור ליפן / צילום: Reuters, Masaki Akiduki
גלובליזציה, המעבר המהיר של רעיונות ואנשים בין מדינות שונות, התגברה בעשורים האחרונים. אך במקביל, התפתחה מגמת נגד שמתרכזת בעיקר במלחמה בהגירה. אזרחים רבים הפכו עוינים לשינויים שהגירה המונית מביאה איתה, אך קשה להכחיש את התרומה הכלכלית האדירה של הגירה.
● הדרך היחידה להסכם: טראמפ יידרש לוויתורים כואבים מול איראן
● ההכרזה הטורקית שעלולה לעצור את הפרויקט השאפתני של ישראל
מדינות רבות מתלבטות איך לאזן בין האינטרסים הללו, כאשר פתרון שהולך ונעשה פופולרי יותר הוא להתייחס להגירה כמסלול כפול: הגירת עבודה זמנית-בהגדרה לצרכים כלכליים, והגירה לצורכי השתקעות תחת קריטריונים שונים לגמרי. בעוד מדינות אחרות בעולם, כמו ספרד - ממשיכות לקבל הגירה קבועה מכל העולם. איזה מודל יצליח? טרם ברור.
ארה"ב
נאבקת בשאלה מיהו אמריקאי
בשנים האחרונות ארה"ב משנה את פניה במובנים רבים, כשהבולט ביותר הוא כנראה מדיניות ההגירה שלה. העוינות כלפי מה שנתפס כהגירת־יתר ושינוי צביון דרמטי של ארה"ב הוביל לתגובת נגד וחתירה לכיוון סגירת גבולות.
מעבר לפעולות נחרצות נגד הגירה לא חוקית, בארה"ב פועלים כעת גם כדי להגביל את ההגירה החוקית. על פי המדיניות החדשה, מבקשי תושבות קבע בארה"ב ("גרין קארד") יידרשו לחזור למדינות המוצא שלהם כדי להגיש בקשה דרך קונסוליה אמריקאית. גורמי הגירה אמרו ל-CBS News כי המזכר יכריח "בעלי אשרות זמניות, וכן את מי שנכנסו כחוק אך נשארו מעבר לתוקף הוויזה שלהם, לעזוב את המדינה לפני שינסו לקבל גרין קארד באמצעות חסות של בן או בת זוג אזרחי ארה"ב או של מעסיקים".
על פי רותם אורג־קליסקי, מומחה פוליטיקה אמריקאית "ממשל טראמפ זיהה את ההגירה כנושא שעליו ניתן לרכוב פוליטית. זה נושא שפוגש אנשים בכמה נקודות שונות: בבטחון הכלכלי, כי מהגרים לכאורה לוקחים מקומות עבודה והם נטל על מדינת הרווחה. בבטחון האישי אם הם מביאים סמים ופשיעה, והם גם משנים את האופי של הקהילה".
ובכל זאת, ארה"ב נוסדה כמדינת מהגרים, והיא כזאת עד היום: על פי מכון פיו, מתוך כ־340 מיליון אמריקאים, כ־15% נולדו מחוץ לארה"ב. דרך המלך לתוך ארה"ב היא דרך מסלול הגרין קארד, שדרכו עוברים מעל מיליון מהגרים כל שנה. בנוסף, עשרות מיליונים מגיעים כל שנה לארה"ב באופן זמני עם אשרות עבודה, לימודים או תיירות. המספר הקשה ביותר לאיתור הוא זה של המהגרים הלא חוקיים. אך ההערכות הן שכ־14 מיליון מהגרים לא חוקיים נמצאים כיום בארה"ב.
שאלת ההגירה מחביאה שאלה עמוקה עוד יותר לארה"ב: מיהו אמריקאי, וכיצד ניתן להיעשות אמריקאי? ארה"ב, היסטורית, היא מדינת לאום אזרחי. אך יש כאלה שרוצים לשנות את זה: אורג־קליסקי מסביר כי "ג'יי די ואנס אמר לאחרונה שמבחינתו, למי שאבות אבותיו נלחמו במלחמת האזרחים האמריקאית יש חלק גדול יותר בסיפור האמריקאי ממי שהיגר אחר כך". מצד שני, הוא מעיר, "גם ואנס עצמו נשוי למהגרת, וטראמפ 'רק' דור שלישי בארה"ב".
יפן
המטרה: תושבות קבע
יפן היא כנראה מדינת לאום אתנית מהמובהקות ביותר בעולם. מעל 98% מתושבי היפן הם יפניים־אתנים, ומדיניות ההגירה של יפן בנויה כדי לשמר את המצב. מצד שני, המדינה נמצאת במשבר דמוגרפי קשה וזקוקה נואשות לעובדים שימלאו את השורות במקצועות מסוימים. ממשלת הימין של רה"מ החדשה טקאיצ'י החליטה להקשיח עוד יותר את התנאים לתושבות קבע ביפן (על אזרחות אין מה לדבר), ובו זמנית להקל על הגעתם של עובדים זמניים.
פרופ' רותם קובנר, מומחה ליפן מהחוג ללימודי אסיה באוניברסיטת חיפה אומר ש"הדרך היחידה להפוך לאזרח יפן היא להתחתן עם יפני. ולמעשה, גם זה לא מספיק: צריך לגור ביפן במשך 10 שנים, זאת עליה מ־5 שנים לפני כן, וצריך להוכיח תשלום מיסים וביטוח לאומי". אחרת, הוא מדגיש "פשוט אי אפשר. זרים יכולים לחיות עשרות שנים ביפן ולא לקבל אזרחות. יש יוצאי דופן מעטים, אבל הם דורשים הישג ברמת פרס נובל".
לכן, הדיון האמיתי ביפן הוא על תושבות הקבע. מעמד שמאפשר להישאר ביפן ללא הגבלת זמן, אך גם אז: "אני מכיר ישראלים שנמצאים ביפן כבר 25 עד 30 שנה, ועדיין חוששים לגורלם. אפשר לאבד תושבות בגלל איחור בתשלום מיסים או אפילו עבירת תנועה".
היחס למהגרים אינדונזים, לדוגמה, קשוח במיוחד: "הם מקבלים חוזים ל־3 שנים, והם עוסקים בדיג, במפעלים ובחקלאות. אבל ברגע שהם מסיימים את החוזה, הם נשלחים הביתה ולא יכולים לחזור ליפן יותר כעובדים לעולם". בנוסף, כל עובד זר ביפן חייב להירשם אצל ספונסר מקומי, בד"כ המעסיק, שנקרא "גרנטו". כל בעיה שהעובד עושה תערב גם את הספונסר שלו, כמו פשיעה, בעיות בתשלום מיסים ואפילו עיכוב בתשלום שכר דירה.
איחוד האמירויות
רוב של תושבים לא אזרחים
נסיכויות המפרץ הן מקרה ייחודי לגמרי בעולם. אלו המדינות היחידות בהן רוב התושבים אינם אזרחים, אלא עובדים זמניים ללא מעמד קבוע. באיחוד האמירויות לדוגמא, כ־88% מהאוכלוסיה נולדה מחוץ למדינה. כך נוצר מצב בו המדינה עצמה מגוונת ובינלאומית, וקל מאוד להגיע, לעבוד ולהשקיע בה - אבל היכולת להגר באמת ולקבל מעמד קבוע ויציב כמעט ולא קיימת.
"ככל שפיתוח הנפט התקדם, נוצר צורך לבנות המון תשתיות פיזיות," אומר ד"ר נחום שילה, מומחה למדינות המפרץ ותימן במרכז משה דיין באונ' ת"א. זה הביא לזרם אדיר של "כוח עבודה ניתן להחלפה. אם מתים 100 פועלים תוך כדי בניית איצטדיון, לא נורא. שולחים בקשה לעוד 100 במקומם".
בעבר התנאים של המהגרים היו קיצוניים: "העובד הזר היה כפוף למעסיק ספציפי. היה אפשר לעבוד רק אצל המי שהכניס אותך למדינה. המעסיק היה לוקח את הדרכון, ואפילו אסור היה לצאת מהמדינה בלי לסיים את חוזה העבודה. בהמון מקרים זה עבר את הגבול לכיוון של סחר בבני אדם," אומר ד"ר שילה. "אך בשנים האחרונות המצב משתנה, וניתנות גם ויזות עבודה חופשיות יותר".
בשנים האחרונות מגיעים לא רק עובדי כפיים, אלא גם "שכבה של משכילים, אקדמאים. לרבות עובדי הייטק, וכמובן השמנה וסלתה של המשקיעים העשירים שהם מנסים משוך עם ויזות זהב למיניהן". ובהתאם, עובדים משכילים ומבוקשים מקבלים חופש הרבה יותר גדול מאשר עובדי כפיים.
בכל מקרה, שום דבר מזה הוא לא פתח להתאזרחות או אפילו תושבות קבע: לפי ד"ר שילה, "הם רוצים שהאזרחים יישארו ערבים מקומיים". המעמד של כל מי שמגיע הוא בהכרח ארעי והמדינה לא חוששת לרגע לגרש אנשים. זה יוצר מצב ייחודי בו יש רוב של מהגרים מהאוכלוסיה, אך הם לא יכולים לאיים דמוגרפית על הגרעין הקשה של האזרחים הקבועים.