בית משפט / אילוסטרציה: איל יצהר
בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע השבוע, כי לאדם יכולים להיות שני מרכזי חיים שווים בעוצמתם, לצורך חבות המס. השופטת ירדנה סרוסי הבהירה כי במציאות הכלכלית הנוכחית, אנשי עסקים בינלאומיים יכולים לקיים שני מרכזי חיים מקבילים בעוצמה דומה. אי לכך, העובדה שלאדם יש בית, עסקים ענפים וקשרים חברתיים במדינה זרה, אינה שוללת או מאיינת את קיומו של מרכז חיים יציב, קבוע ומהותי בישראל.
● בחירת מבקר המדינה: אלרון מוביל, יתקיים סיבוב שני
● "שיעור השבה נמוך באופן חריג": היועמ"שית נגד הפשרה עם כלל ביטוח
במקרה המדובר, איש העסקים חיים צח, ששימש בעברו כמנכ"ל עריית הרצליה, טען כי עבר להתגורר בחו"ל לפני כ-40 שנה וניתק תושבות מישראל. צח לא הצליח לשכנע בכך את פקיד השומה ולאחר מכן את ביהמ"ש המחוזי בת"א, שקבע כי הוא "נותר תושב ישראל לצורכי מס" וכי עסקיו הענפים של צח בחו"ל אינם מנתקים את זיקותיו המשפחתיות והאישיות לישראל.
פסק הדין מקבל במלואה את עמדת פקיד שומה, שיוצגה ע"י עו"ד רויטל בן-דוד ועו"ד חביב בנימין מהמחלקה הפיסקאלית בפרקליטות מחוז מרכז (אזרחי); ועו"ד שירה פרלא מהמחלקה הפיסקאלית בפרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי). בפסק הדין יצק בית המשפט את התשתית הנורמטיבית המותאמת לעולם העסקים המודרני, כאשר קיבל את עמדת הפרקליטות האזרחית והבהיר כי מבחן "מרכז החיים" אינו בהכרח תחרותי או בלעדי למדינה אחת.
"במציאות המודרנית ניתן לחיות בו זמנית בכמה מקומות במקביל"
צח ניסה לטעון כי הוא נטש את ישראל ומשפחתו, הוא ורעייתו פרודים ונותרו נשואים רק למראית עין. עוד טען, כי התקיימה הפרדה רכושית בינו ובין רעייתו, וכי הדירה המשותפת שרכשו במגדל יוקרה בת"א ורשומה פורמלית על שם שניהם משמשת אותה בלבד, בעוד הוא מתארח בה כ"אורח" בלבד בביקוריו. עוד נטען, כי מרכז חייו ומירב זיקותיו בניגריה, שם הגשמתו העצמית העסקית, הגשמת חלומותיו, שם עיקר ורוב חבריו, שם שני "מאומציו" (ילדיו של מנהל החשבונות הראשי של צח, שנטען כי הוא אימץ באופן מעשי), שם עיטוריו, שם שאיפותיו, שם רופאו הקבוע, שם המוניטין האישי שלו ושם כל כולו. לטענתו, בהעדר מרכז חיים בישראל, גובר הניתוק מישראל על חזקת מספר הימים בהם שהה בארץ בכל שנה. לטענתו, הגם שקיימת תדירות לא מבוטלת של כניסות ויציאות שלו לישראל, זה מתבקש כי יבוא לבקר בתדירות את בנותיו אחרי הטראומה שגרם להן בצעירותן כאשר זנח אותן. "גיחות קצרות ומזדמנות שכאלה לישראל אינן יוצרות משקל זיקות איכותי וכבד", טען.
השופטת סרוסי קבעה, כי "במציאות המודרנית ניתן לחיות בו זמנית בכמה מקומות במקביל, עם זיקות מהותיות וחזקות בכל אחד מהמקומות. במקרים מסוימים, גם אם הם אינם שכיחים, לאדם יכולים להיות שני מרכזי חיים מקבילים. כך למשל, כאשר נישום מקפיד לחלק את זמנו באופן שווה בין שני מקומות, כאשר בשני המקומות הוא מחזיק בתי קבע ומנהל שגרת חיים קבועה ומלאה".
במקרה של צח נקבע, כי "הרושם העולה הוא של איש עסקים מצליח שמנהל עסקים באופן קבוע בניגריה, ומתוקף זה שוהה וחי שם ואף יוצר קשרי חברות. אך זאת, ללא ניתוק מישראל". צח נמצא לדברי בית המשפט 'על הקו' שבין ישראל לניגריה, דרך חיים המאפיינת את אנשי העסקים הישראלים שגרים בלאגוס בניגריה, "מקום שבו מתגוררים אנשי עסקים ישראלים רבים שבאים והולכים באופן תדיר". בהיעדר אמנה למניעת כפל מס בין המדינות שתפעיל "כללי שוברי שוויון", קיומן של הזיקות המשפחתיות והאישיות החזקות בישראל בצירוף ימי שהייתו הרבים של צח, הכריע את הכף לטובת הגדרתו של המערער כתושב ישראל.
נקבע, כי במשך למעלה מ-30 שנים, שהה צח בישראל זמן נכבד ומשמעותי באופן מתמשך, המקים חזקה כי בכל אותן השנים, למעט שלוש, מרכז חייו היה בישראל. "בשנים 2003-2017, המערער שהה בישראל במשך כל חודשי השנה, ולמעלה ממחצית הימים בחודש בממוצע (16.4 ימים)", ציינה השופטת.