לא לחינם מתווכחים בממשלה ומחוצה לה על הסיבות לקריסתו הפיננסית של הביטוח הלאומי. לא מדובר בדיון אקדמי, אלא במחלוקת שנוגעת לשאלה מעשית: האם הביטוח הלאומי נדיב מדי?
כדי לענות על השאלה הזאת, ניסינו להבין עד כמה הביטוח הלאומי בישראל הוא חריג. או במילים אחרות: האם זה נורמלי שביטוח לאומי יוציא כל כך הרבה יותר ממה שהוא מכניס?
● שעון החול של הביטוח הלאומי מתרוקן: בקרוב נשלם יותר ונקבל פחות
● רגע לפני קצבת הפנסיה הראשונה: שתי החלטות קריטיות שיקבעו כמה תקבלו בכל חודש
בין ביסמרק להסתדרות
נתחיל מהסוף: זה מורכב. לא זו בלבד שמנגנוני רווחה הם ככלל עניין סבוך, אלא שבכל מדינה הם פועלים בצורה שונה - כך שקשה לסכם אותם בשורה. ובכל זאת, המשמעות היא לא שהשוואה בין המנגנונים היא בלתי אפשרית, ובטבלה שמופיעה כאן מוצגים הפרמטרים המרכזיים שדרכם ניתן לבחון את אופן הפעולה של הגופים הסוציאליים במדינות שונות.
אבל למרות השונות הגדולה של סוגי המדיניות הסוציאלית ברחבי הגלובוס, עדיין אפשר לתת בהם סימנים. פרופ' ג'וני גל, חוקר ראשי וראש תוכנית מדיניות הרווחה במרכז טאוב וחבר סגל בבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית באוניברסיטה העברית, מציין שניתן לחלק את מדינות הרווחה לשני מודלים.
המודל הראשון הוא הבוורידג'יאני, שנקרא על שם חבר הפרלמנט הבריטי ויליאם בוורידג', שהתפרסם בעקבות "דוח בוורידג'" שפורסם במלחמת העולם השנייה והפך לבסיס להקמת מדינת הרווחה לאחריה. השני הוא הביסמרקי, על שם אוטו פון ביסמרק, קנצלר גרמניה הראשון (1871־1890) ומי שנחשב לאבי הביטוח הסוציאלי.
"המודל של בוורידג' הדגיש את הממד האוניברסלי", מסביר גל. "המערכת אמורה לספק ביטחון סוציאלי לכלל האוכלוסייה, ומתבססת בעיקר על עקרון ביטוחי על פיו כולם משלמים וכולם מקבלים בהתאם לתנאים מסוימים". המודל, שכאמור פותח בבריטניה, קיים גם במדינות סקנדינביה ואומץ גם בישראל.
"במודל של ביסמרק המדינה מספקת ביטחון סוציאלי, אבל באמצעות מנגנונים לא מדינתיים כמו איגודים, קרנות והמגזר השלישי. זה יוצר הבדלים בין קבוצות שונות, נגיד עובדי צווארון כחול מול צווארון לבן. מי שלא שותף בשוק העבודה ולא מבוטח באמצעות המנגנונים הלא מדינתיים, זוכה לסיוע מצומצם יותר על ידי המדינה על בסיס הצרכים שלהם, לרוב הכלכליים". ברשימת המדינות בהן קיים מודל כזה ניתן למנות את גרמניה, אוסטריה, שווייץ ובמידה מסוימת גם את צרפת.
"בשני המודלים השכיר, המעסיק והמדינה משתתפים במימון מערכות הביטחון הסוציאלי", הוא ממשיך. "השאלה היא עד כמה ואיך משתתפים, כמה זה משפיע על מה שמקבלים בחזרה ומי מפעיל את התוכניות.
"במקרה הביסמרקי הכסף יעבור לגורם לא מדינתי. באיטליה וצרפת יש קרנות ביטחון סוציאלי שהוקמו כדי להפעיל את התוכניות ומיועדות לאוכלוסיות ספציפיות. זה מזכיר את הפנסיות של ההסתדרות שהיו בארץ בזמנו. השאלה היא מה אתה מקבל אם אתה לא משתתף בזה ולא מבוטח דרך מקום העבודה. אז לרוב המדינה מספקת הסדר הרבה פחות נדיב".
וכמובן, גם בין מדינות בתוך אותו מודל יש הבדלים. "בסקנדינביה, להבדיל מבריטניה, המערכת נדיבה הרבה יותר והשימוש במבחני הכנסה מצומצם יותר. באותן המדינות, הרשויות המקומיות ולא הממשלה המרכזית אחראיות על הבטחת ההכנסה לאוכלוסייה הנזקקת ביותר. עוד הבדל הוא שבבריטניה במקור המוסד לביטוח לאומי קם כמוסד נפרד, אבל דברים השתנו והיום אין משמעות לזה שביטוח לאומי ומס הכנסה הם שני מסים נפרדים".
"קצבה? לך לנמל אשדוד"
ומה עם הביטוח הלאומי שלנו? גל מסביר ש"בישראל המוסד לביטוח לאומי קם ב־1953 על בסיס המודל הבריטי והרעיון היה ונשאר שמדובר בקופה עממית של כלל התושבים והכסף שמגיע אליה הולך רק למטרות של ביטחון סוציאלי".
אבל חזון לחוד ומציאות לחוד. "בפועל", אומר גל, "זה אף פעם לא באמת היה ככה, והממשלה השתמשה בכסף העודף של המוסד שהופקד במשרד האוצר לצרכים לאומיים. יש סיפור ידוע שמנכ"ל הביטוח הלאומי הלך לשר האוצר פנחס ספיר ואמר לו שהביטוח הלאומי העביר לאוצר הרבה כסף ושהוא רוצה אותו בחזרה כדי להגדיל את הקצבאות, וספיר אמר לו: 'אין בעיה, תלך לנמל אשדוד ותפרק אותו, ואז תקבל את הכסף בחזרה'.
"כלומר, השתמשו בכסף לפרויקטים של המדינה. ועדיין, מדובר במוסד נפרד, מה שאפשר לו לפתח אוטונומיה ומדיניות עצמאית, כפי שאגב קיים בהרבה מדינות אחרות. במשרד האוצר היו מעדיפים לגבות את כל המסים יחד, ובכך לנטרל את האוטונומיה הזו".
גל מזכיר לנו שיש גם הבחנות אחרות בין מנגנוני רווחה שונים: "יש שאלה כמה חיבור יש בין מערכת הבריאות לבין המערכת הסוציאלית. בישראל ובבריטניה המערכות האלו נפרדות לחלוטין, אבל במודל הביסמרקי יש חיבור ביניהן. עניין אחר הוא קצבאות הזקנה: בישראל, בריטניה וארה"ב הקצבה היא משנית לפנסיה התעסוקתית, ואילו ברוב מדינות אירופה, גם הביסמרקיות וגם הבוורידג'אניות, הקצבה היא המשמעותית והפנסיה נמצאת בשוליים".
