עם חתימת מזכר ההבנות בין ארה"ב לאיראן, נורתה יריית הפתיחה למשא ומתן ה"אמיתי" - הסכם הגרעין עם איראן. המשמעות היא ששמונה שנים לאחר שעזב את ההסכם הקודם בטענה שהוא "מטופש", "רקוב" ו"מביך" - נשיא ארה"ב דונלד טראמפ חותר שוב להבנות עם איראן בנוגע לסוגיית הגרעין.
● פרשנות | טראמפ מצמץ ראשון אפילו במונחי אובמה
● המסמך הסופי מגלה: איראן תקבל מטראמפ הטבות בשווי מאות מיליארדי דולרים
אז למה שהפעם הדברים ייראו אחרת? "ההבדל העצום", אמר שר ההגנה פיט הגסת', "הוא שאנחנו עשינו את זה ממקום של עוצמה". אנחנו לא נתווכח עם עניין העוצמה, אבל זה כן מעלה שאלה: עד כמה ההסכם של טראמפ יהיה שונה מההסכם של אובמה? כדי שאפשר יהיה לבחון את הדברים בעת חתימת ההסכם, כדאי לעשות סדר בכל מה שקשור לאותו הסכם שנוי במחלוקת.
מה היה לפני ההסכם?
לפי מאמר שכתב ד"ר שוקי פרידמן - שבנוסף לתפקידיו כמנכ"ל המכון למדיניות העם היהודי וכמרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס, עמד בראש ועדת הסנקציות נגד איראן - ב־2002 נחשפו הכורים הגרעיניים באראק ובנתנז, שלפי מומחים מערביים נועדו להשיג יכולת לייצר נשק גרעיני.
בעקבות כך איראן, שהייתה חתומה עוד קודם על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT), הסכימה ב־2003 לחתום על הפרוטוקול הנוסף של סבא"א ולקבל פיקוח הדוק יותר. ב־2004 אף הסכימה להפסיק את פעולת העשרת האורניום שלה.
אלא שב־2005 נבחר מחמוד אחמדניז'אד לתפקיד הנשיא, והוא הוציא את איראן מההסכמים והאיץ את תוכנית הגרעין. זה הוביל לשורת סנקציות על איראן החל מ־2006. מועצת הביטחון של האו"ם הטילה בעיקר סנקציות על פרויקט הגרעין עצמו, בעוד האיחוד האירופי, ארה"ב וישראל התמקדו בכלכלה האיראנית. הסוג השני של הסנקציות, כך פרידמן, הוא מה שהוביל את איראן להסכים למשא ומתן ולפשרות מול המערב.
למה בעולם רצו להגיע להסכם?
ההחלטה של המערב להגיע לפשרות עם איראן, במקום להמשיך לחנוק את משטר האייתוללות, הייתה לא טריוויאלית. לפי המומחים המערביים, הדבר נבע מכך שלמרות הסנקציות, איראן הגיעה למעמד של "מדינת סף גרעינית". כלומר, מרגע שתתקבל החלטה, חודשים בודדים בלבד יפרידו בינה לבין הפצצה המאיימת.
"ראש הממשלה שלנו עמד ואמר שאיראן נמצאת שבועות מהגעה לחומר המועשר הדרוש לסף הגרעיני", אומרת הלית בראל, מנהלת לשעבר במטה לביטחון לאומי, חוקרת הרתעה גרעינית וחברת פורום דבורה. "העולם לקח את זה ברצינות וניסה לכל הפחות להשיג הקפאה של המצב".
"המשטר התקדם כל הזמן לגרעין, והאופציות היו צבאית או דיפלומטית", אומר לנו פרידמן. "אובמה חשב שהאופציה הצבאית לא ריאלית - וכמו שראינו לאחרונה, היא אכן מורכבת למימוש - והעדיף להאט את האורניום".
מה אמר הסכם הגרעין של אובמה?
ב־2013 נחתם הסכם ביניים, ולאחר מו"מ ממושך איראן והמעצמות - חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם (ארצות הברית, רוסיה, סין, צרפת ובריטניה) וגרמניה - הגיעו להסכם הגרעין המזוהה עם אובמה (הקרוי JCPOA).
במסגרת ההסכם ההוא, איראן התחייבה למספר דברים: הפחתת האורניום הלא מועשר שברשותה מ־10,000 ק"ג ל־300 בלבד; העשרת כמות מוגבלת של אורניום לרמה של עד 3.67% (רמה המתאימה לשימושים אזרחיים); והגבלת מספר הצנטריפוגות ל־6,104 והשבתה מוחלטת של הצנטריפוגות המתקדמות. כחלק מכך, איראן גם הסכימה לפיקוח הדוק של סבא"א ולחזור לפרוטוקול המיוחד של ה־NPT. הסעיפים האלו היו אמורים להימשך בין 10 ל־15 שנה.
בתמורה, נעשתה הסרה מדורגת של הסנקציות מעל איראן. תחילה הוסרו הסנקציות של מועב"ט וחלק מהסנקציות האירופיות והאמריקאיות, ובהמשך - בהתאם לאבני דרך שהוסכמו - היו אמורות להיות מוסרות סנקציות נוספות. לכך התווסף מנגנון הסנאפבק, שאיפשר להחזיר את הסנקציות של מועב"ט, כפי שאכן קרה בשנה שעברה בהחלטה של בריטניה, צרפת וגרמניה.
בראל מסבירה את ההיגיון מאחורי ההסכם: "המטרה הייתה לקנות זמן. אם אתה חותם על הסכם ל־15 שנה, המחשבה היא שייעשה שימוש בזמן הזה כדי למצוא פתרון ארוך טווח. זה כן הסיג את איראן מחציית הסף הגרעיני, וחוץ מישראל והמפרציות העולם ראה בזה בזמנו הישג מספק".
מה הייתה הביקורת בישראל?
מי שהוביל את הקו המתנגד להסכם היה כידוע ראש הממשלה בנימין נתניהו, כשלאחר החתימה טען ש"המעצמות המובילות בעולם הימרו על עתידנו המשותף בעסקה עם נותנת החסות העיקרית של טרור גלובלי בעולם. הן הימרו על כך שתוך עשור, משטר הטרור באיראן ישתנה, תוך שהן מסירות את כל תמריץ אפשרי לשינוי מסוג זה. למעשה, העסקה מעניקה לאיראן את מלוא התמריצים שלא להשתנות.
"בעשור הקרוב, העסקה תתגמל את משטר הטרור בטהרן במאות מיליארדי דולרים. כסף מזומן זה ישמש למימון פעילות הטרור של איראן ברחבי העולם, תוקפנותה באזור ומאמציה הבלתי פוסקים להשמיד את ישראל. למרבה התדהמה, עסקה זאת אינה דורשת מאיראן להפסיק את התנהגותה התוקפנית בשום צורה שהיא".
ד"ר שוקי פרידמן מסביר ש"החיסרון העיקרי של ההסכם הזה היה שהוא לטווח קצר. המגבלות היו ל־10־15 שנה, שבמהלכן מסירים את הסנקציות, בלי לדעת מה מחכה בקצה השני. ההתנגדות הישראלית נבעה מהטענה שהאיראנים יעשו הכל כדי לרמות, ושאחרי התקופה הזו האיראנים יצליחו להתקדם עם פחות עין בינלאומית ביקורתית".
מה קרה בעקבות הפרישה של ארה"ב?
כידוע, ארה"ב לא נשארה ב־JCPOA למשך כל התקופה: ב־2017 נכנס לתפקידו נשיא חדש, דונלד טראמפ. עוד לפני כניסתו לפוליטיקה הוא ביקר את ההסכם, ואחרי כמה ניסיונות להביא לתיקונו הוא החליט לפרוש. הסיבה העיקרית, הסביר, הייתה שהוכח שאיראן לא רוצה גרעין רק למטרות שלום ולמעשה חתרה ועודנה חותרת לפצצה, וההסכם לא מספק את הסחורה בכל הנוגע למניעת העניין. ב־2020 הוא גם ניסה להפעיל את מנגנון הסנאפבק, דבר שבאירופה פקפקו שאפשרי עקב פרישתו מההסכם. כאמור, הן לבסוף עשו זאת ב־2025.
כפי שהסבירו סימה שיין ואלדד שביט במאמר ל־INSS, איראן לא נשארה חייבת והציגה בפני השותפות האירופיות להסכם דרישות שאם לא תמולאנה היא תרגיש חופשיה להמשיך בהעשרת האורניום שהופסקה במסגרת ההסכם. בין השאר קידום החלטה במועב"ט נגד ההחלטה האמריקאית, הבטחה אירופית להתנגדות לסקנציות על איראן, הבטחה אירופית לרכישת נפט איראני אם ארה"ב תמנע ממדינות אחרות לעשות זאת ועוד. ב־2019, כך בראל, האיראנים החלו בהפרת ההסכם.
האם הצעד הזה של טראמפ הועיל או הזיק? "מצד אחד, האיראנים אמרו בעקבות זה שהם לא משתפים יותר פעולה עם הפיקוח ועושים מה שהם רוצים", משיב פרידמן. "מצד שני, ההנחה הסבירה היא שגם כשהיה פיקוח הם הצליחו לקדם את הפרויקט, ולכן זו שאלה פתוחה".
