בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע דחה תביעה של אם נגד בנה היחיד, בטענה שהבית שבו הוא מתגורר, ושמומן מכספיה, שייך לה - על אף שהבית רשום על שמו. עם זאת, נקבע כי הבן ישיב לאמו את מלוא תשלומי המשכנתא והוצאות החזקת הבית החל ממועד הקרע ביניהם.
● השכנים סירבו להשתתף בתיקון קיר תומך. מה קבע ביהמ"ש?
● האם נישלה את בנה מנחלה במושב. ביהמ"ש לא אהב את זה
הורים לעיתים מסייעים לילדיהם ברכישת בית, ובמקרים מסוימים אף מממנים את הרכישה כמעט במלואה. אבל מה קורה כאשר ההורה טוען כי לא העניק את הדירה במתנה לילדו, וכי רישום הזכויות על שם הבן נעשה לצורכי מס בלבד, בעוד שבעל הדירה האמיתי הוא ההורה? מקרה כזה הגיע לבית המשפט.
מחיר הבית נקבע בשנת 2007 על סך 900 אלף שקל, במסגרת הסכם לרכישתו מול חברת בנייה. הבית נרשם על שם הבן, ולאורך השנים התגורר בו עם בת זוגו, בעוד שגם האם גרה בו לפרקים. לצורך הרכישה ניטלה משכנתא בסך 630 אלף שקל, שאותה שילמה האם לאורך השנים, ונדרש הון עצמי בסך 270 אלף שקל, שחלקו הועבר על־ידי האב לבן וחלקו על־ידי האם. בשנת 2023, על רקע סכסוך בין הצדדים, עזבה האם את הבית, ולטענתה אף סולקה ממנו על־ידי בנה. בעקבות זאת היא פנתה אליו בדרישה לפנות את הבית, ומשסורבה, החליטה להגיש את התביעה.
"חוזה למראית עין"
לטענת האם, היא בעלת הזכויות בבית משום שהוא נרכש ממקורותיה הכספיים ועל פי יוזמתה, בעוד שרישום הזכויות על שם הבן היה פורמלי בלבד - מה שמכונה "חוזה למראית עין". לטענתה, מצב זה נבע משיקולי מס בשל בעלותה בחלק מדירה אחרת. לדבריה, בעקבות ייעוץ משפטי שגוי שקיבלה מחברת הבנייה, נרשם הבית על שם הבן, אף שכוונת הצדדים הייתה שהבעלות המהותית תישאר בידיה והבית יועבר על שמה בבוא העת. האם טענה כי מימנה את רכישת הבית באמצעות הון עצמי, כספים שקיבלה מהוריה, הלוואה בסך 100 אלף שקל ומשכנתא שבה נשאה לאורך כל השנים. לטענתה, הנתבע לא השקיע דבר בבית, לא נשא בהוצאות החזקתו, ואף נטל לעצמו את דמי השכירות מיחידת הדיור המצויה בשטח הנכס.
הנתבע, לעומת זאת, טען כי הוא הבעלים הבלעדי של הבית מכוח הרישום והמציאות העובדתית. לדבריו, הוא שיזם את רכישת הבית בהיותו סטודנט בן 21, בסיוע כלכלי של אביו, שהעביר לחשבונו 160 אלף שקל לצורך תשלום המקדמה. האם, לטענתו, נרתמה לסייע לו ברכישת הבית ושימשה ערבה למשכנתא. עוד טען כי העובדה שאמו שילמה את תשלומי המשכנתא והוצאות החזקת הבית לאורך השנים משקפת "עזרה משפחתית טבעית" של אם לבנה, ואף מהווה "פיצוי לאור ילדות לא קלה שחווה במחציתה".
טענות סותרות
בית המשפט קבע כי לא ניתן לטעון בעת ובעונה אחת שהרישום על הבית הוא פיקטיבי, ומנגד שמדובר בעסקת מתנה שיש לבטלה. נקבע כי מדובר בטענות סותרות שלא ניתן להעלות במקביל. בנוסף נקבע כי האם לא הרימה את הנטל להוכיח את העילות הנדרשות לסתירת הרישום הפורמלי של הבית על שם בנה. טענתה לקיומם של יחסי נאמנות בינה לבין בנה נדחתה, ונקבע כי אף שבמסגרת יחסי משפחה מתקיימים יחסי אמון, הצדדים לא דיברו במפורש על יחסי נאמנות המשליכים על הזכויות בנכס.
עוד ציין בית המשפט כי העובדה שהבן הצליח להוכיח השקעה ממשית ברכישת הבית, בדמות כספים שהועברו אליו מאביו בזמן אמת, "אינה עניין של מה בכך", וכי ראיה זו "יורדת לשורש גרסת התובעת ומשליכה ישירות על בחינת הנסיבות שאפפו את רכישת הנכס". הוכחה זו, כך נקבע, שומטת את הקרקע תחת טענות האם לקיומם של יחסי נאמנות או לחוזה למראית עין. אשר לטענת האם כי מדובר במתנה שהיא רשאית לחזור בה ממנה בשל התנהגות מחפירה מצד הבן, נקבע כי האם מעולם לא החזיקה בזכות כלשהי בנכס, שנרשם מלכתחילה על שם הנתבע. לפיכך, לא ניתן לטעון כי העניקה אותו כמתנה או כי היא רשאית לחזור בה ממנה.
על אף דחיית תביעת האם להכרה בזכויותיה בבית, קבע בית המשפט כי התשלומים ששילמה החל מ־2023, המועד שבו עזבה את הבית בעקבות הסכסוך, מקימים לה זכות להשבה. במועד זה, קבע בית המשפט, "פקעה התכלית שעמדה בבסיס נכונותה של האם לשאת בתשלומי המשכנתא ובהוצאות החזקת הנכס השייך לבן".
תלהמ (ב"ש) 73664-09-24 אלמונית נ' פלוני
